חמשת לשונות הגאולה
מקובל בפי העם ובמקורותיו, כי ארבע לשונות גאולה מבטאות את זיקת הקב"ה לעמו בגאולתו אותם ממצרים. אלו הן: "וְהוֹצֵאתִי", "וְהִצַּלְתִּי", "וְגָאַלְתִּי", "וְלָקַחְתִּי". ארבע אלה, הפכו לציר המרכזי סביבו נערך ליל הסדר, בעיקר, בדמות ארבע כוסות היין שנתקנו, בין היתר, כנגדן (ירושלמי, פסחים, פ"י ה"א). עם זאת, מן הפסוקים עולה בבירור, כי מניינן - חמש הוא:
"...וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלות מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבודָתָם וגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדולִים: ולָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלקִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלקֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אותָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב וְנָתַתִּי אותָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה' ". (שמות ו, ו-ח).
בפסיקת הרמב"ם (חמץ ומצה, פ"ח ה"י) מצויה התייחסות ללשון הגאולה החמישית והיא בדמות כוס נוספת: "ויש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול". מכאן, שלשון "וְהֵבֵאתִי" אינה נגררת אחר ארבע קודמותיה, אלא מהווה נדבך נוסף במניין שלבי הגאולה. להלן נעמוד על מבנה חמש הלשונות ומשמעותו.
מן הפסוקים נראה, כי ניתן לחלק את לשונות הגאולה לשלוש קבוצות. בשתיים מהן, נכללות ארבע לשונות: שתי הפותחות ושתי החותמות. אלה מבטאות את השעבוד בו היו נתונים בני ישראל במצרים על פניו השונים והצעדים שיינקטו ע"י הקב"ה להצלת עמו. הקבוצה השלישית מבוטאת בלשון האמצעית- "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים" ומפרטת את העוצמה שתינקט ע"י הקב"ה עת יגאל את עמו.
שעבוד פיזי ונפשי
נפתח, בלשון הגאולה השנייה: "והצלתי אתכם מעבודתם". זו, אינה אלא תנאי הכרחי ומתבקש בשבירת עול השעבוד. הקב"ה יציל ויושיע את עמו הנדכא "מעבודתם" - מן העבדות. עבדות המוצאת את ביטוייה בפסוקי התורה: "וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים...וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה...וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ...בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶך" (שמות א, יא-טו). עבדות זו, ממחישה את שעבוד הגוף ודיכוי חופש האדם לנהוג בעצמו כטוב בעיניו.
כפי שראינו, הצלת העם מהשעבוד הפיסי מודגשת בתורה בלשון השנייה. עם זאת, פתחה התורה את לשונות הגאולה בהבטחת ה': "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים". מה הם אותם סבלות מצרים מהם יוציא הקב"ה את עמו? מדוע בחרה התורה לציין, כי יוציא הקב"ה את בני ישראל "מתחת סבלות מצרים" ולא ממצרים, כמתבקש מהשורש י.צ.א?!
סבל הוא מטען נפשי של צרות, דאגות ומועקות המתקבץ בנבכי נפשו של אדם פגוע. מאתיים ועשר שנים בהן היו נתונים בני ישראל תחת עול השעבוד, הערימו עליהם קשיים פיסיים כבירים, כפי שראינו. אך בכך לא נסתם הגולל על השלכות השעבוד. עבודה רוטינית ומתישה תחת עינם הפקוחה של נוגשים, שוטרים ושרי מסים בשילוב גזירות שמד, דוגמת: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" (שמות א, כב), הביאו למועקה ועייפות נפשית בקרב העם המוצאת את ביטוייה בין שיטי התורה: "ענותו בסבלותם" (שמות, א, יא), "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו...וישמע אלוקים את נאקתם" (שם, ב, כג-כד) ועוד. מועקה נפשית זו, היא המרומזת ב"סבלות מצרים".
ראיה לדברינו מצאנו בסופה של פרשיית ההתגלות בה הומחשה גאולת מצרים באמצעות חמש הלשונות. משה נצטווה ע"י הקב"ה למסור לבני ישראל את הבטחתו: "לכן אמור לבני ישראל אני ה', והוצאתי... והצלתי... וגאלתי... ולקחתי... והבאתי", וכך אכן נוהג הוא: "וידבר משה כן אל בני ישראל. עם זאת: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (שמות, ו, ט). הדגישה התורה, כי שתי סיבות שבאו כאחת הן שגרמו לדברי משה ליפול על אזניים ערלות: קצר רוח, הלא הוא חוסר סבלנות, קרי, היעדר פניות נפשית ועבודה קשה.
תיעול הסבל לכוחות בונים
עולה אפוא, כי גֵרוּת בני ישראל במצרים נתנה אותותיה, בשני פנים: עבדות פיסית ומקבילתה המנטאלית. אבות אבותינו היו משועבדים נפשית לצרותיהם, מועקותיהם וסבלם, לא פחות משכרעו תחת המאמץ הפיסי; שאילולא כן, מדוע ניתן לשני דפוסי השעבוד משקל זהה בלשונות הגאולה?!
שתי לשונות הגאולה החותמות את קבוצת החמש, הן המשכן הישיר של הראשונות. בעוד הראשונות דנות ביחס שבין בני ישראל למצרים על היבטו השלילי, עוסקות האחרונות בהתאמה, ביחס שבין הקב"ה לעמו ובדרכים אותן מייעד הקב"ה לעמו כדי שיוכלו בניו להתגבר על שעבודם הכפול.
כנגד לשון הגאולה הראשונה: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים", המבטאת את שעבודם הנפשי של בני ישראל במצרים, מכוונת הלשון הרביעית: "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני היק אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים". הקשר שבין הלשונות מוכח מבחינה מילולית ורעיונית כאחד. ניסוח הלשונות - מקביל בחלקו. מתוך הפיכת בני ישראל לעם ה' וקבלת עול מלכות שמים יוודע, כי ה' הוא המוציאם מתחת סבלות מצרים.
בהיבט הרעיוני - על מנת שיתוקן הטעון תיקון בנפשם של ישראל, מסיט הקב"ה את עיסוקם המנטאלי משעבודם במצרים לעבדותם כלפי מי שאמר והיה העולם: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים" (שמות, ג, יב), "כי לי בני ישראל עבדים..." (ויקרא, כה, נה), "ואתה ישראל עבדי..." (ישעיה, מא, ח). מעת שיתרחש מהפך זה, לא יישאר בהם זכר מ"סבלות מצרים". עם ה' לא ייתן דעתו עוד על שטרד את נפשו במהלך היותו עם עבדים. נפשם של בני ישראל תהא מעתה והלאה קשורה בבוראם.
כך הם פני הדברים גם ביחס לשעבוד הגוף, המבוטא ב"והצלתי אתכם מעבודתם". כנגדו, הובטח בלשון החמישית: "והבאתי אתכם אל הארץ... ונתתי אותה לכם מורשה". מחיי עבדות ורדייה יובאו בני ישראל לארצם ולהם תינתן היא מורשה. עבודת הכפייה - "בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה" (שמות, א, יד) תומר בעבודת כפיים שתוביל לבניית הארץ המובטחת ופיתוחה: "תזרע שדך... תזמור כרמך" (ויקרא, כה, ג), "ארץ..מהרריה תחצוב נחושת...ובתים טובים תבנה וישבתָ" (דברים, ח, ט-יב), "בית תבנה...כרם תיטע" (דברים, כח, ל) ועוד.
עם ישראל ייעזר בכישורים המעשיים אותם רכש בזמן עבדותו בפרך תחת שלטון רודה ואכזר שנועדה לבניית "ערי מסכנות לפרעה" (שמות, א, יא), לטובת "עבודה עברית" שתניב פירות (תרתי משמע) בארצם שלהם, תחת אוטוריטה ישראלית בארץ "אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב".
יוצא אפוא, כי מבנה חמש לשונות הגאולה כך הוא: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" מקביל ל"ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים.. המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", כאשר מדובר בלקיחת השעבוד המנטאלי במצרים והטייתו לעבודת ה'. מנגד, "והצלתי אתכם מעבודתם" מקביל ל"והבאתי אתכם אל הארץ... ונתתי אותה לכם מורשה אני ה' ", כאשר המשמעות הינה לקיחת השעבוד הפיסי שבמצרים והטייתו לעבודת ה'. אופן הפעולה של הקב"ה בכל זה מיוצג על ידי "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים".
לאור האמור לעיל, נבקש לטעון, כי על אף יציאת בני ישראל משעבוד המצרים הותירה תקופת העבדות את חותמה בספר דברי הימים לתולדות ישראל. עם שחי בארץ לא לו משך 400 שנים, שבחציין השני שימש בה כאומת עבדים - הסתגל לנורמות פיסיות ונפשיות, אותן קשה היה לבער מקרבו בן רגע. בני ישראל, הורגלו במצרים לחיים עמוסי עשייה גשמית, אף אם בכפייה, תוך דומיננטיות יתר של הפן המנטאלי והעיסוק בנבכי נפשו של אדם.
הקב"ה בהוצאת עמו ממצרים, פעל לאור ההנחה, כי קשה הוא המעבר הפתאומי מחיי עבדות לחיי חופש. לכן, לא חפץ לנפץ את רוח העם ולרמוס את הרגליו משך מאות בשנים ובכך לערער את חוסנו הלאומי ואחדותו השבטית. בהבטחת הגאולה לבני ישראל ע"י השימוש בחמש הלשונות, הותיר הקב"ה את מצבם הנפשי של בניו על כנו. זאת תוך הבלטת הבדל מהותי אחד והוא ייעודה של העבדות, המוצא את ביטויו בשני סוגי השעבוד שמנינו לעיל.
השעבוד המנטאלי הופנה ע"י הקב"ה לפתיחות נפשית וקבלת עול מלכות שמים, שכן - "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". בעוד השעבוד הגשמי - הופנה להנחלת הארץ המובטחת, עת יעמול העם על בנייתה ופיתוחה של מדינתו. כך, ייצא עם ה' מעבדות לחירות ומאפילה לאורה, לא דרך פירוק ורמיסת הנורמות ואורח החיים אליהם הורגלו, אלא תוך הפנייתם ליישום מטרות עילאיות שכל מהותן קידום העם והפיכתו לעם ה' חופשי בארצו .
רעיון זהה מצוי ב"מורה הנבוכים" לרמב"ם (ח"ג, פל"ב) בהסבירו את רעיון הקרבנות:
"אי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח פתאום כל מה שהרגיל בו... והיה המנהג המפורסם בעולם כולו שהיו אז רגילין בו והעבודה אשר גדלו עליה, להקריב מיני בעלי חיים...לפיכך, לא גזרה חכמת ה' בכל בריאותיו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל... ומפני זה השאיר ה' מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין להם אמתות לשמו יתברך, וציוונו לעשותן לו יתברך...והושג בניהול האלוקי הזה שנמחה זכר עבודה זרה, ונתבסס היסוד הגדול האמיתי בדעתנו והוא - מציאות ה' ואחדותו, ולא נרתעו הנפשות ולא הרגישו זרות בביטול העבודות אשר הורגלו בהם ושלא נודעה שום עבודה זולתם".
עולה אפוא מדברינו, כי יציאת בני ישראל משיעבוד מצרים היוותה, כניסה לשיעבוד האלקים תוך שמירה על נורמות שהיו נהוגות בקרב בני ישראל אף במצרים. יש לחדד, כי מטרות השעבוד שונות בתכלית, שהרי השעבוד המצרי נועד לספק את צרכיה הגשמיים של האימפריה המצרית, בעוד השעבוד החדש מקים את עם ישראל מעפר, הופכו לעם עצמאי הבנוי לתלפיות ומממש הבטחת אבות: "וירא ה' אל אברהם ויאמר אליו... הקימותי את בריתי ביני וביניך, ובין זרעך אחריך לדורותם ברית עולם... ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך... והייתי להם לאלוקים" (בראשית, יז, א-ח).