אחת המצוות הייחודיות לליל הסדר שאינה קיימת במועדים אחרים בלוח השנה היא מצוות סיפור יציאת מצרים, במאמר זה ננסה ללבנה על קצה המזלג.
מקור המצווה
המקור של מצוות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר מובא ברמב"ם (פ"ז הלכה א' מהלכות חמץ ומצה):
"מצוות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר, זכור היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר זכור את יום השבת...".
הפסוק עליו מבסס הרמב"ם מצווה זו הוא "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים..." (שמות, יג, ג). לימודו של הרמב"ם מפסוק זה מעורר תמיהה שהרי בפסוק נאמר בפירוש 'זכור' בעוד הרמב"ם בהגדירו את המצווה בפתחה של ההלכה מדבר על סיפור - "לספר בניסים ונפלאות". שאלה נוספת המתעוררת מדברי הרמב"ם היא הקישור לקידוש היום. שאלה נוספת העלה המנחת חינוך במצווה כא', המנחת חינוך שאל במה שונה מצוות זכירת יציאת מצרים שבכל הימים ממצוות זכירת יציאת מצרים בלילה הזה.
על שאלת המנחת חינוך יש להשיב שבלילה הזה - בשונה משאר לילות השנה בהם אנו מצווים בזכירת יציאת מצרים בקריאת שמע - ישנם גדרים ופרטים נוספים, ישנו צורך לומר את הדברים כסיפור, להתחיל בגנות ולסיים בשבח וכמו שכותב הרמב"ם יש צורך לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו בלילה הזה.
הלילה הזה
על שאלת הדמיון בין סיפור יציאת מצרים לשבת השיב הגרי"ד סולובייצ'יק בשם סבו ר' חיים מבריסק, הגר"ח הסביר שאדם יכול לקיים את מצוות סיפור יציאת מצרים בכל דקדוקיה ופרטיה ואף להדר בה, אך אם הוא לא יזכיר שהיום הוא היום בו יצאו אבותינו ממצרים הוא לא יצא ידי חובתו, לפי שחלק מהמצווה הוא גם להזכיר שהיום הוא היום בו יצאנו בדומה לקידוש היום בו אנו מחוייבים להזכיר שהיום הוא יום השבת. את ההבנה הנ"ל בדברי הרמב"ם דייק הגר"ח מהרמב"ם (פ"ז ה"ב):
"לפי דעתו של בן אביו מלמדו. כיצד? אם היה קטן או טיפש, אומר לו: בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו, או כמו עבד זה במצרים, ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחירות".
בהלכה הזו הדגיש הרמב"ם במפורש שיש להזכיר במצווה זו שהיום הוא היום בו יצאנו ממצרים. תשובתו זו של הגר"ח עשויה לחדד את ההבדל בין מצוות זכירת יציאת מצרים שבכל לילה למצווה שבלילה הזה, בלילה הזה התייחסותנו איננה כללית כבשאר ימות השנה, בלילה הזה אנחנו איננו מזכירים את סיפור היציאה בלבד, אנחנו גם מקשרים את כל זה ללילה הזה, ללילה שלנו.
פסח מצה ומרור
פתחנו בתמיהה על המקור אותו מביא הרמב"ם למצוות סיפור יציאת מצרים העוסק בזכירה ולא בסיפור, מה גם שרש"י על הפסוק הנ"ל כותב שמכאן מצוות זכירת יציאת מצרים שבכל הלילות. שאלה זו היא אכן קשה, הרב אשר וייס ב'מנחת אשר' על ההגדה רצה לישב את דברי הרמב"ם בכך שהעיסוק במצוות המיוחדות ללילה הזה - פסח, מצה ומרור - המזכירות לנו את יציאתנו ממצרים מהווה קיום של מצוות סיפור יציאת מצרים. בגמרא בפסחים דף קטו: עמד שמואל על הגדרת המושג 'לחם עוני': "אמר שמואל לחם עני - לחם שעונין עליו דברים הרבה". ובדף קטז. נאמר: "כל שלא אמר שלושה דברים האלה בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן - פסח, מצה ומרור". מלבד זאת, נאמר בגמרא שסומא פטור מלקרוא הגדה מאחר והוא אינו יכול להחזיק את המצה בידו ולומר "בעבור זה..". מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין רצה לקשור בין הדברים ולומר שהמצה נקשרת בקשר הדוק להגדה לפי שמשמעותה של המצה להזכיר לנו את יציאתנו ממצרים ולעורר אותנו להתעניין ולשאול שאלות. הסברו זה של הרב ליכטנשטיין מהווה אסמכתא לדבריו של ר' אשר וייס שמשמעותה של המצה היא לגרות את המסובים על שולחן הסדר לשאול שאלות ומתוך כך לספר את סיפור יציאת מצרים.
דיבור כחירות דמי
עסקנו קצת ברובד ההלכתי של המצווה לפחות מנקודת המבט של הרמב"ם, אבל עדיין עלינו להבין מדוע דווקא במועד הזה בליל הסדר עלינו 'לספר' על המאורע שאירע בו, מדוע בשבועות לדוגמא אנחנו לא מצווים לספר על מעמד הר סיני? הגרי"ד סולובייצ'יק בספרו 'דברי הגות והערכה' במאמר 'גאולה, תפילה, תלמוד תורה' מסביר שמה שמבדיל עבד משאר כל אדם הוא שהעבד מנוע מלדבר, מלבטא את סיפור חייו, הדיבור מאפיין את החירות שניתנה לאדם לספר את סיפור חייו. על כן בלילה הזה בו אנו חוגגים את יציאתנו מעבדות לחירות חובה עלינו להאריך בסיפור יציאת מצרים, בסיפורו של עמנו, ובכך לבטא את חירותנו.