הגדה בזמן מצה ומרור
התוספות בתחילת פרק עשירי של מסכת פסחים (צט:, ד"ה עד שתחשך) דנים בשאלה אם ניתן להכניס את פסח בשעה מוקדמת ולערוך את הסדר לפני הלילה. מסקנתם היא שאת הקדושה ואת איסורי המלאכה ניתן לקבל קודם כמו בכל שבת ויו"ט, אך את הסדר יש לערוך רק בלילה ממש. התוס' מדייקים זאת מכך שחלק מדיני מצה ומרור נלמדים בהיקש מקורבן פסח, ואותו כתוב במפורש שיש לאכול רק בלילה – "ואכלו את הבשר בלילה הזה" (שמות יב).
אך הדיוק הזה מועיל למצה ומרור, ולא לתחילת הסדר – הקידוש וההגדה. אמנם, מלשון התוס' עולה שאף קידוש לא יעשה עד שתחשך. האחרונים ביארו כי מכיוון שבקידוש והגדה יש דין של מצה ומרור מונחים לפניך, צריך שהמצה והמרור יהיו ראויים לאכילה, וזה דווקא משתחשך. ממילא יוצא שגם את הקידוש ניתן לעשות רק משתחשך.
המנחת חינוך (מצוה כא) כתב שאין הכוונה לכך שצריך מצה ומרור לפניך ממש, אלא רק שיהיה זמן של מצה ומרור. אך באחד מן הראשונים החשובים על פסחים - רבינו דוד בונפיד, תלמיד הרמב"ן - מפורש נגד, ועולה ממנו בבירור כי יש צורך במצה ומרור ממש מונחים לפניך (קיד. ד"ה יביאו).
על פי דבריו של רבינו דוד יש לשאול: האם הצורך של מצה ומרור מונחים לפניך בא ללמד כי ההגדה חייבת להיעשות על המצה והמרור על מנת שמשמעות המצה והמרור יהיו מובנים; או שמא להיפך, המצה והמרור באים להדגיש חלקים בסיפור יציאת מצרים?
בישיבות מנוסחת השאלה כך: האם המצה והמרור הם דין בסיפור יציאת מצרים, שהוא המצוה העיקרית, או שסיפור יציאת מצרים הוא דין באכילת המצה והמרור, כפי שברכת המצוות היא דין במצווה ולא קיום עצמאי?
רש"י בדברים (טז ג) כותב "למען תזכור - על ידי אכילת הפסח והמצות - את יום צאתך". משמע שעל ידי האכילה אנו מקיימים את מצות הזכירה והסיפור.
לעומתו, הרמב"ן בספר המצוות (מצות עשה טו), בהשמטות למצות עשה, כותב שהיחס בין סיפור יציאת מצרים לבין אכילת מצה ומרור שווה ליחס בין ברכות התורה ללימוד תורה. מכך עולה בפירוש שהסיפור רק נועד לתת תוכן לאכילה, שהיא העיקר.
מצה זו על שום מה...
"רבן גמליאל אומר: כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור".
הראשונים נחלקו בשאלה האם דין זה באמת מעכב. דעת הרמב"ם (חמץ ומצה, ז,ה) שהוא אכן מעכב, והוא מרחיב ומבאר כי חייבים להסביר מה משמעותה של כל אכילה – פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים, מרור על שום שמררו המצרים את חייהם במצרים, מצה על שום שנגאלו. כלומר, לדעתו אין שום משמעות לאכילה שלא במסגרת הסיפור, וזאת על פי מה שביארנו קודם, כי האכילה היא דין בסיפור.
הרמב"ן (מלחמות ה', ריש ברכות) חולק על כך, וסובר שבדיעבד יצא. גם את זה ניתן להסביר על פי דברינו – עיקר המצוה הוא האכילה. ואע"פ שלכתחילה צריך האדם להבין משום מה הוא אוכל, שכן זהו הטעם שהתורה צוותה לאכול, מ"מ אף אם לא הבין בדיעבד יצא, שסוף סוף את מעשה המצוה, שהוא האכילה, עשה.[1]
חייב אדם לראות עצמו
הראשונים נחלקו מהי הקריאה המדויקת של הדין המפורסם. האם צריך לקרוא חייב אדם לראות (למ"ד בחיריק) עצמו כאילו יצא ממצרים, כפי הנוסח הרגיל אצלינו, או שצריך לקרוא חייב אדם להראות עצמו כאילו יצא ממצרים, כפי שכותב הרמב"ם.
שאלה זו נוגעת ביסוד דין סיפור יציאת מצרים בפסח: האם מדובר בזכרון יציאת מצרים, ועיקר המצוה היא כלפי האדם שיזכור, או שמדובר בסיפור יציאת מצרים, ועיקר המצוה היא חינוך הדור הבא.
שתי המגמות מופיעות בגמרא, מצד אחד הבן שואל ועיקר המצווה בסיפור, ומצד שני אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים וכולנו יודעים את התורה כולה בכל אופן צריכים אנו לספר ביציאת מצרים.
שאלתנו גם היא תלויה בעניין זה, האם העיקר הוא הסיפור, והמצה והמרור רק נועדו להדגים את מה שקרה ולהחיות אותו, או שהעיקר הוא הזיכרון, והמצה והמרור לא נועדו להחיות אותו אלא לחיות (למ"ד בחיריק) אותו ממש.
בסופו של דבר, שני הדברים נכונים, ושניהם נצרכים זה לזה. ולכן, בליל הסדר מוטלת על כל אדם מישראל דרישה כפולה. מחד, עליו להפנים ולחיות בנפשו את יציאת מצרים על כל משמעויותיה הרוחניות[2], ומאידך, עליו להעמיד דור המשך לעם ישראל, שימשיך את המסורת ואת עבודת ה' של העם. אבל, רק מי שיקיים באמת את הדרישה הראשונה, יוכל לקיים גם את השניה. רק מי שהאמונה יוקדת בלבבו, יוכל להדליק ממנה לפיד, שיועבר לדורות הבאים.
[1] מאחר ולא דורשים טעמא דקרא, לא ניתן לפסול מצוה רק משום שבסופו של דבר לא מתקיים הטעם בגללו היא צוותה, בדיוק כפי שלא נתיר איסור דאורייתא כאשר לא שייך הטעם שבגללו הוא נאסר. ראה מחלוקתם של רבי שמעון וחכמים בבבא מציעא קטו.
[2] החבר, בבואו להציג בפני מלך כוזר את ריבונו של עולם, מציג אותו כאלוקים אשר גאל את עמ"י ממצרים. הכוזרי שואל אותו האם לא היה מוטב שיציג אותו כבורא העולם. תשובתו של החבר מעניינת ויסודית מאד, ואני ממליץ לראותה בפנים (ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי, תחילת המאמר הראשון).