פורים תשס"ג
כשתפרוש עלינו שבת זכור את כנפיה, יימלא שבוע לעלייתם של רעים אהובים ומופלאים, הרב אלי ודינה הורוביץ הי"ד, ברכב אש וסוסי אש, ממעמקי גובה חברון אל תחת כסא הכבוד. משל שלח לנו הפעם עמלק דרישת-מלחמה מדור-דור, שבוע מראש: לא תשכח!
אל חשש, ראשית גויים ואחריתו עדי אובד. לא נשכח. לא רק אתה, מתחת שמי השמים, אינך מניח לנו לשכוח. ישני חברון שבכל הדורות יחברו אותנו תמיד אל הזכירה החיה, אשר בה סוד הגאולה. ומה מאד הפעם הזאת, כשנגעת שוב בכף ירך אבינו הישן בסמוך: "נגע בצדיקים וצדקניות שעתידים לעמוד ממנו בכל הדורות". אתה מתמחה, איננו יכולים שלא לשים לב, משתכלל מפעם לפעם בדייקנות הפגיעה. אין לך מושג, אפל-רואי, עד כמה היטבת לחדד את זכירתנו הפעם. לא נשכח, אל תדאג.
האדם, הזמן והמקום, שלושת המימדים שהמפגש ביניהם מסוגל להצעיד את העולם קדימה או חלילה אחורה, החוט המשולש שיהדותנו תובעת אותנו לחיות את חיבורו-לא-יינתק – אלה יקראו באוזנינו השבת מעמק חברון עד פני ארץ רבה, קול גדול ולא יסף: זכור, לא תשכח!
שאלתי השבוע חברה קרובה של בני הזוג, אם היא מתחילה לעכל. לא קשה היה לשער: לגמרי לא. אישית, נראה לי שהקושי העצום בעיכול הפעם, נובע מן העובדה שקשה היה להכיל מלכתחילה את ירידתם של נשמות כאלה לחיות בינינו, כאן ועכשיו. כי כן, בהחלט כאלה היו: גדולים בנוכחותם העכשווית, פועלים לגמרי במציאות, מעמידי תלמידים הרבה, אם בחינוך למוזיקה ואם לתורה נטו. כך או כך, ל"זמירות היו לי חוקיך". ויחד עם זאת, בחלפם על פני במאור פנים נדיר, היתה לי תמיד תחושה, שפגשתי מלאכים על המדרכה. באמת לא היה שום צורך להמתין ל"אחרי מות" כדי לחוש ואף להתבטא כך. והנה צץ שוב עמלק, שבוע מראש, וחוטף מאתנו דווקא את אלה, למחוזות הגובה המוחלט, שאליהם היו שייכים מלכתחילה, בטבעיות גלויה כל כך.
זהו מימד האדם שהציץ אלינו הפעם מן החרכים בגובה קומה, בגוף ונפש, ברוח ונשמה. כן, גם בגוף. והרי זה הסוד הגדול, סודו האדיר של אדר: יסוד החיבור הקשה, האתגרי, "לזכור ודבר לא לשכוח"; אדר הבא הפעם בכפליים וקורא אותנו, כנראה, לאדירות כפולה, מואדרת. להגדיל תורה כזאת, מחוברת ומחברת, ולהאדירה.
גוון מיוחד של מלווים הצטופף הפעם אחר ארונותיהם של בני הזוג: אנשי עמותת "דור שלום". לו היו בארץ עוד רבים כרב אלי וחבריו – בקשו לומר ואף באזני המיקרופונים – היו פניה של החברה הישראלית יפות יותר. ולבי שומע והוא מצעק, "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו". שיר-של-יום של פורים מקדים בשבוע להתנגן באזני: "א-לי א-לי למה עזבתני". לא אשכח.
"אדם אתם", אחי ורעי הנלבבים. ואיזו אדירות של אדרת עטתה על כתפיכם המתרחקות מאתנו, חברון של ליל שבת: מפגש האדם עם הזמן והמקום. כבר נתקדש בדמים ציר המתפללים פעם אחר פעם בליל שבת קודש. על צירי הלידה הכואבת הזו של העם כבר נתעלו לפניכם ענקי קומה, אם במדים ואם בבגדי שבת מאדימים. אך הפעם היטיבו מימדי הזמן והמקום המדויקים לחדד את כאב החיבור: שולחן שבת. כבר לא ירידה אל המערה לתפילה או עלייה ממנה. והלא "הנשמה היא תמיד מתפללת", ואצלכם, בנגינה מתוקה. אך אם ביום רגיל שולחנו של אדם כמזבח, מה נאמר על שולחן שבת, שהיה למזבח כפשוטו. "רזא דשבת, איהי שבת", גילוי השיא של היכולת להחיל קודש בטבע, לחבר קדושה אל עולם השבע.
ועל כל אלה חופה אורה הגדול של חברון, שבקיעת השחר בשמיה מסמנת ביום הקדוש ביותר, במקום הקדוש מכל, את הארת כל פני המזרח. חברון הנועדה לחבר חיבורים הרבה, בין אדם למקום ובין אדם לחברו, לעמו ולארצו. ולמה נקרא שמה חברון? על שום ש"חבר נאה מצא לו הקב"ה" בתוכה, ואברהם שמו. ראש וראשון למחברי שמים וארץ, למגלי שם שמים עלי אדמות.
אך דומה שיותר מכל זועקים ימינו אלה לחיבור מרפא של אדם לחברו, חבורה לאחרת, ציבורים-ציבורים אל עמם וארצם. למרבה הפלא, שאיננו אלא גילוי של "כי ייפלא ממך דבר", היינו – של קוצר יכולתה של עיננו האנושית לראות-רחוק-לראות-שקוף, הנה למרבה הפלא העכשווי, התקשורתי, גם ודווקא חיבורים כאלה הם מיכולותיה ועוצמותיה של שליחות חברון מאז ולתמיד.
מכירת יוסף מתרחשת בשכם, אך מתחילה להירקם בחברון. "וישלחהו מעמק חברון" – תוהה רש"י (שלא זכה להעפיל ברגלי בשר חברוניות את ציר המתפללים): "והלא חברון בהר?... אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים, 'כי גר יהיה זרעך' ". רק מן העצה העמוקה כעומק משבריו של עמק חברון, רק מעומק גבהה של עצת ישני חברון ועינם פקוחה לצפות, אפשר להבין איך שולחים אח לראות את שלום אחיו, כשאלה כבר מזמן "נסעו מזה, הסיעו עצמן מן האחווה". אך במבט עמוק וגבוה מסתבר, שאם "שכם" פירושה חלק – "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך" – מקדימים לה את שורש חברון המחברת, לתקן את כל פורענויותיה הפלגניות.
אפשר שלמשהו מכל אתגר החיבור הענק הזה קורא אותנו המפגש אדיר המשבר של אדם-זמן-מקום, בפרוש עלינו הפעם שבת של "זכור את אשר עשה לך עמלק, לא תשכח".
צאתכם לשלום, מלאכי השלום,
ברכונו לשלום, מלאכי השלום.