תקופה ארוכה, ארוכה מדי, חיכה צבי לרגע הזה, לשהות בחצרו של הרבי. לכאן הגיע היישר ממוסקבה. במשך שנים נרדף ברוסיה בשל יהדותו, אך גם בבית הסוהר, בקור העז של סיביר ותחת עיניהם הבוחנות של אנשי הבולשת, לא פסק מלשמור שבת ומלהקפיד על קלה כעל חמורה בכשרות המזון. בכל השנים הללו ידע כי גבוה מעל גבוה שומר, הלא הוא הקב"ה, ושיש לו מליץ יושר לפניו, הלא הוא הרבי מלובביץ'.
השתדלויותיהם של חבריו החסידים הביאוהו בסופו של מסע ייסורים לשדה התעופה במוסקבה, וכאן יכול היה לבחור לטוס ארצה, לארץ ישראל, או לכל יעד אחר שיבחר בו. הוא בחר כיעד הראשון את חצרו של הרבי בניו-יורק, ועכשיו הוא כאן חבוק בזרועותיהם של החסידים ומצפה לתורו להיכנס ביחידות אל הרבי.
במהלך השמחה מילאו לו חבריו כוסית יי"ש, 96%, והוא בקול גדול בירך את כל המסובים ב"לחיים", ורוקן את המשקה בבת אחת אל גרונו. עד כה לא ידע עד כמה נפגע כבדו בתנאי המאסר בסיביר. הדבר נודע לו רק כשהתעורר בבית החולים, לשם הובהל לאחר שתיית אותה כוסית. רק לאחר ימים ארוכים שוחרר מבית החולים, כשהוא מלווה באזהרה חמורה שלא לסכן את עצמו ולו בטיפת אלכוהול אחת.
שוב מצא עצמו בקרב חבריו החסידים, ושוב בתור להתוועדות ראשונה עם הרבי. הפעם מילאו חבריו את הבקבוק בלא ידיעתו במים זכים, ואף הוא נזהר ללגום מתוכו רק כוסית אחת קטנה. "לכבוד הרבי ולשם שמים כוסית אחת לא תזיק", הרהר בלבו.
לפתע התעוותו פניו, "האם נטרפה עליכם דעתכם?!" פנה לחבריו, "הרי 4% מן המים האלו כמעט גרמו למותי בפעם שעברה, ועכשיו אתם מלעיטים אותי ב-100% ?!".