"ופרעה חלם והנה עומד על היאור" (בראשית מ"א, א) - למה חלם פרעה חלומו "על היאור"? לפי שאין מצרים שותַה אלא מן היאור, כמו שנאמר "[כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ] לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא [אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק]" (דברים י"א, י), ואומר: "וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא תַעֲלֶה [וְלֹא בָאָה וְלֹא עֲלֵיהֶם תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת]" (זכריה י"ד, טז-יח) "ולא עליהם" - אינו אומר "יהיה הגשם", לפי שאינה צריכה לגשם אלא נילוס עולה, ולכך אמר ["ולא עליהם"] - שאיןנילוס עולה "עליהם". בראשית רבתי, פרשת מקץ.
דרשתנו מביאה שתי ראיות לכך שמקור השתיה של מצרים אינו מי גשמים אלא השקיית ארץ מצרים על ידי גאות היאור. הראיה הראשונה הינה ראיה מפורשת, מתוך הפסוק בדברים המדגיש את ההבדל בין ארץ מצרים לבין ארץ ישראל המתוארת כ"אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים י"א, יא-יב).
לפיכך, יש לברר מדוע טורחת הדרשה להביא ראיה נוספת מתוך נבואת זכריה, ומה מוסיפה לנו ראיה זו. נבואת זכריה המופיעה בהפטרתנו, קובעת כי לעתיד לבוא יעלו כל הגויים לירושלים בסוכות, ועַם שלא יעלה ייענש במניעת גשם. ברם, לגבי "משפחת מצרים" איום זה לא רלוונטי מאחר ואין המצרים זקוקים למים ולכן נאמר עליהם שאם לא יעלו לירושלים בחג הסוכות "ולא עליהם תהיה המגפה". פסוק זה כפי שהוא מופיע לפנינו נראה קשה - שכן לכאורה מובטח בו כי המגפה לא תחול על המצרים, ועל כן הדרשה מפסקת אותו בצורה דרשנית, כאילו כתוב בו: "ולא עליהם" יעלה הנילוס, ולכן "תהיה המגפה" עליהם - מאחר ולא יהיה להם מים וימוקו ברעב.
קושי נוסף הקיים בדרשתנו, הוא מדוע סובר הדרשן כי העובדה שמצרים שותה רק מן היאור, מחייבת כי חלומו של פרעה יהיה דווקא על היאור. כמו כן יהיה עלינו לנסות ולהבין מדוע בחר זכריה דווקא בחג הסוכות כחג שבו יעלו כל הגויים, ומדוע התנסח זכריה בלשון דו-משמעית שניתן להבין ממנה את המסר ההפוך, לפיו בניגוד לכל שאר משפחות העמים - אם משפחת מצרים לא תעלה דווקא עליה לא תהיה כל מגפה.
יש הרואים בחג הסוכות חג שיש לו אופי כפול. מחד, חג הסוכות הוא חלק ממערכת החגים שנועדה להיות זכר ליציאת מצרים: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". מאידך, זהו חג חקלאי טבעי, בו מסתיימת שנה חקלאית אחת - והאדם מודה לאלוקיו על האסיף (באמצעות נטילת ארבעת המינים), ומתחילה לה שנה חקלאית חדשה – והאדם מתפלל לאלוקיו על הגשם (באמצעות ניסוך המים).
ברם, נראה לאור דרשתנו, כי שני הצדדים של חג הסוכות קשורים זה בזה בקשר עמוק. פרעה חולם את חלומו על היאור, מאחר ומטרת החלום היא להבהיר לו שעל אף שבאופן הרגיל ארץ מצרים אינה כארץ ישראל, ועיני ה' אינם נמצאים בה באופן תדיר – הרי שבשנים הקרובות ה' בחר להשגיח באופן ספיציפי על ארץ מצרים, להתערב בטבעו המונוטוני של היאור ולגרום לשבע שנות שובע ולשבע שנות רעב. גם יציאת מצרים עצמה, שהתרחשה על מגוון ניסיה הרחב דווקא בארץ מצרים, נועדה להבהיר לאדם כי "לית אתר פנוי מיניה" וכי ה' יכול להתגלות גם במקומות בהם האדם חושב כי הטבע מבטיח את עצמאותו.
הנביא זכריה קובע את דינה של "משפחת מצרים" במידה וגם לאחר ההתגלות האלוקית הגדולה שתהיה ביום ה', היא תסרב להכיר בהשגחתו על העולם ותדבק בעבודת ה"טבע" שבעבודת היאור. הפסוק הדו-משמעי לגבי מצרים קובע כי שני עונשים ייתכנו לגבי אומה שתתעקש להתנתק מה', וכלל לא ברור איזה עונש גרוע יותר. האפשרות הראשונה, כפי שקראה הדרשה את הפסוק, היא שעונשו של העם המשועבד לטבע הוא שהטבע יבגוד בו, ועצם אי עלייתו של הנילוס תביא על מצרים את המגיפה. ברם, האפשרות השניה העולה מלשונות של הפסוק, היא שהקב"ה יתייחס לאומה זו כאל הנחש הקדמוני, שה' הסיר את השגחתו מעליו והניחו לאכול כאוות נפשו את עפר העולם, ועל כן דווקא עליה יתקיים "ולא עליהם תהיה המגפה", בבחינת 'ירעה עד שיסתאב'.
לאור זאת נוכל להבין את מהותו של חג הסוכות כחג שיוסד כ"זכר ליציאת מצרים". היציאה ממצרים, כללה לא רק יציאה פיזית ממצרים, אלא הוצאה של ישראל מן התרבות המצרית של הביטחון בטבע המנותק מריבונו של עולם. לכן בשלב הראשוני, כתשובת המשקל, הושיב ה' את ישראל במדבר בסוכות, במצב בו היינו תלויים בחסדי שמיים באופן מוחלט (ענני כבוד, מן, שליו ועוד).
רק לאחר שנות דור בהם התקבעה בלב ישראל התלות בריבונו של עולם, ציווה ה' את ישראל להיכנס לארץ ישראל, בה מתקיים האיזון המושלם בין הטבעיות להתערבות האלוקית, איזון שמתבטא בהורדת הגשם מן השמים ובארץ המצמיחה את יבולה – בהתאם לרמה הרוחנית של העם. אך בכדי שלא יידמה לישראל כי כשם שניתן לחשוב שהנילוס עולה ומשקה את מצרים ללא התערבות אלוקית, כך גם הגשם יורד ללא כל השגחה אלוקית – ציוונו ה' לחזור למשך שבוע בשנה ולהיזכר בתלות הקיצונית שלנו בה במסגרת סוכת ה'יציאה ממצרים'.
רק כך כאשר האדם ישן תחת כיפת השמיים וניזכר בסוכת המדבר, חווה הוא חוויה דומה לחלומו של פרעה שגרם לו להבין שהמהלך הטבעי שסביבו – גם הוא תלוי בהשגחת ה' ומשתנה על פי רצון שמיים, וממילא רק מתוך סוכה שכזו יכול האדם להודות בלב שלם על ייבול השנה שעברה, ולהתפלל מעומקא דליבא על גשמי השנה הבאה.
* הכותב הוא דוקטורנט לתנ"ך ב'המכון הגבוה לתורה' באוניברסיטת בר-אילן