"לשחוק אמרתי מהולל" (קהלת ב, ב) - אמר רב אחא: אמר שלמה - דברים ששחקה עליהם מידת הדין הוללתים. כתיב "לא ירבה לו נשים" (דברים י"ז, יז) וכתיב "ויהי לו נשים שרות שבע מאות ופלגשים שלש מאות" (מל"א י"א, ג). כתיב "לא ירבה לו סוסים" (דברים י"ז, טז) וכתיב "ויהי לשלמה ארבעים אלף אורות סוסים למרכבתו ושנים עשר אלף פרשים" (מל"א ה, ו). כתיב "וכסף וזהב לא ירבה לו מאד" (דברים י"ז, יז) וכתיב "ויתן המלך את הכסף בירושלם כאבנים" (מל"א י, כז)... אמר לו הקב"ה: מה עטרה זו עושה בידך?! רד מכסאי! פסיקתא דרב כהנא כ"ו, ב.
פער עצום קיים בין שמחת חג הסוכות לבין האווירה השוררת במגילת קהלת - עד כדי כך שרבים תמהו מדוע נבחרה דווקא מגילה זו להיקרא בסוכות. פער דומה קיים גם בין תיאורו העשיר והססגוני של שלמה בספר מלכים, לבין השקפתו העגומה של ספר קהלת - שזוהה על ידי חז"ל כשלמה. בהמשך הדרשה בפסיקתא דרב כהנא, מובא הסבר דרשני לפער זה:
באותה שעה ירד מלאך בדמותו של שלמה וישב לו על כסאו, והיה מחזר שלמה על כל בתי כנסיות ועל כל בתי מדרשות שהיו בירושלם ואומר להם: "אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלם" (קהלת א, יב). והם אומרין לו: שלמה המלך יושב על כסאו ואת אומר - אני שלמה המלך?!. ומה היו עושים לו? היו מכים אותו בקנה ונותנין לפניו קערה של גריסין. באותה שעה הוא אומר "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל" (קהלת א, ב).
דרשה זו קובעת כי השקפתו העגומה של ספר קהלת נובעת מניסיונו האישי כמי שהיה מהמלכים העשירים בעולם, אך ירד מגדולתו בשל חטאיו. אמנם ירידתו של שלמה מגדולתו לא מופיעה בפשט המקראות, לפחות לא באופן החד שהיא מוצגת בדרשה. עם זאת, לאחר התיאור החיובי של עושרו של שלמה המופיע עד פרק י בספר מלכים א, בפרק י"א משתנה האווירה, ומעשיו של שלמה מתוארים כחטא שממשיכי שושלתו ישלמו עליו את המחיר. נראה כי גם השטנים שקמו לשלמה עוד בימיו - הם מעין עונש על הרביית הנשים שהטו את לבבו.
אך מסקנותיו הכוללניות של ספר קהלת, מלמדות שההשלכות של המקרה של שלמה יוצאות מתחומה של מלכות, ונוגעות לחייו של כל אדם ואדם. אמנם רק המלך מצווה מפורשות שלא להרבות לו נשים כסף וסוסים - אך ייתכן שעודף מוגזם ממרכיבים אלו, עלול להביא כל אדם לידי חטא, ולתחושה שלבסוף הכל הבל.
חז"ל לימדונו ששלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם: דירה נאה, אשה נאה, וכלים נאים (ברכות נ"ז ע"ב) וכי כל השרוי ללא אשה - שרוי ללא שמחה (יבמות ס"ב ע"ב). מכאן אנו למדים כי תנאי לשמחתו של האדם היא מציאותו הפרוטה בכיסו, ונישואיו לאשת חיקו. גם הסוסים המסמלים את הביטחון, ואולי גם את הכבוד והפאר - מקומם נכון כאשר הם במידה הראויה לאדם.
אך הפרזה מוגזמת בשלושת המרכיבים הללו, עלולה לחטוא בהפיכת האמצעי למטרה. עושרו ועצמתו של שלמה היו יכולים להוות את התשתית המשרתת את קידוש שם ה בעולם - "ומלכת שבא שומעת את שמע שלמה לשם ה " (מל"א י, א). אך הרבייתם המוגזמת הפכה את האמצעי למטרה בפני עצמה - ומשעה שפסקו לשרת מטרה רוחנית, הופך עושרו של החומר להבל המהבל את האדם האוחז בו - "וילכו אחרי ההבל ויהבלו".
דווקא בעת שמחת חג האסיף, בעת שגורנו של האדם מלאה בברכת ה - האדם נקרא להיזכר בדבריו של החכם והעשיר באדם, שהסיק מחוויות חייו על החובה להגביל את השמחה החומרית, ולהשתמש בה כאמצעי להתקדמותו הרוחנית: "ושבחתי אני את השמחה" (קהלת ח, טו) - זו שמחה של מצוה, "ולשמחה מה זה עשה" (קהלת ב, ב) - זו שמחה שאינה של מצוה. ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה (שבת ל ע"ב).
איתן פינקלשטיין הוא דוקטורנט לתנ"ך במכון הגבוה לתורה, אוניברסיטת בר-אילן