רבי שמעון בן יוחאי - הלכה ואגדה

למה מדורות?

ל"ג בעומר עומד לפתחינו, וההתרגשות בשיאה. ילדים מתרוצצים ברחובות כשידיהם מלאות בעצים ובקורות בניין, לקראת תחרות המדורה הגבוהה ביותר בשכונה. ולפתע, מתגנבת השאלה: על מה ולמה כל המהומה, למה מדליקים מדורות בל"ג בעומר?

רבי שמעון בן יוחאי הוא הסיבה לכל הבלאגן הזה, ל"ג בעומר - על פי המסורת - הוא יום פטירתו של רשב"י, ולזכר נשמתו העצומה, נהגו ישראל להדליק מדורות, ולא סתם נר נשמה מסכן.

סיפור המערה

את הסיפור המפורסם, המופיע במסכת שבת (ומעניין, הסיפור מופיע בדף ל"ג, ממש כמו התאריך ל"ג בעומר), כולנו מכירים. למתקשים, נרענן בקצרה את הזכרון:

לאחר שרשב"י טען כי הרומאים ראויים לגינוי נמרץ על מעשיהם - יצא עליו גזר דין מוות מאת המלכות. לפיכך, ברחו הוא ובנו למערה, שם למדו תורה במשך 12 שנה, כאשר הם מנותקים מכל קמצוץ של חיי העולם הזה (נתרחש להם נס וצמח עץ חרובים לידם, ונבקע מעיין וממנו שתו). ביציאתם רצו לשרוף את כל העולם, שהרי כולם מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. הקב"ה החזירם למערה לעוד שנה, ולאחר מכן התמתן מעט רשב"י (בנו נשאר בקנאותו), וכל מקום שבנו שרף - רשב"י תיקן.

עכ"פ, עובדה נוספת שידועה לנו היא שמקור ויסוד תורת הנסתר שבידינו הוא מאת רשב"י. לכן, סביר להניח כי רשב"י ובנו למדו חלק ניכר משהותם במערה את תורת הנסתר.

בכל אופן, מן הסיפור הזה נראה בבירור כי רשב"י הוא איש של רוחניות טהורה, ללא פשרות, הוא ממקד את מבטו בעניינים הפנימיים, במטרות ולא באמצעים.

רשב"י והלכה

הדבר המעניין, שבו נרצה להתמקד, הוא שאופיו של רשב"י בא לידי ביטוי בכמה סוגיות הלכתיות לחלוטין, גם שם נראה כי רשב"י הולך אחר הכוונה והמטרה, ולא ממקד את מבטו בהיבטים המעשיים והגשמיים.

הנקודה הראשונה היא דעתו רשב"י בענין טעמא דקרא (ענין זה שמעתי מר' עמית משגב, וכל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם). רשב"י דורש טעמא דקרא, כלומר הוא סובר שלטעם הדינים יש משמעות הלכתית. תנאים אחרים, לעומת זאת, חולקים ולדעתם לא ניתן להסיק הלכות מטעם הדין. כך למשל סבור רשב"י (בבא מציעא קטו.) כי ניתן למשכן בגדי אלמנה עשירה, שהרי כל הסיבה שאסרה תורה לקיחת משכון מאלמנה היא בגלל מצבה הכלכלי הקשה, ובעניה זה לא שייך. רבי יהודה חולק עליו ולדעתו אסור למשכן כל אלמנה, שכן בפסוק נאמר רק "ולא תחבל בגד אלמנה".

ברור שרשב"י הולך אחר הכוונה היסודית של התורה, אחר טעם הדברים, ואילו רבי יהודה מתמקד בשאלה המעשית - כיצד ניסחה התורה את האיסור.

נקודה שנייה היא דעתו של רשב"י בענין היחס שבין לימוד תורה ובין דרך ארץ (ברכות לה:). רשב"י סבור שבזמן שישראל עושין רצונו של מקום הרי שמלאכתם נעשית בידי אחרים, וישראל עוסקים אך ורק בתורה, ואילו רבי ישמעאל סבור שיש להנהיג תורה עם דרך ארץ. גם כאן נראה כי רשב"י מתעלם מהצרכים הגשמיים (וכפי שנהג בעצמו בזמן שהותו במערה), והוא דורש התמסרות מקסימלית לעולם הרוחני.,

בענייני שבת מצאנו שתי מחלוקות יסודיות של רשב"י עם רבי יהודה. מחלוקת ראשונה היא בענין דבר שאינו מתכוון: כאשר אדם מבצע פעולה מותרת שגוררת כתוצאת לוואי פעולת איסור, כגון גרירת ספסל על מנת להעבירו למקום אחר, כך שייתכן כי במהלך הגרירה יחרוץ הספסל חריץ באדמה - רבי שמעון סבור שדבר שאינו מתכוון מותר, ואילו רבי יהודה אוסר. מחלוקת שנייה היא בענין מלאכה שאינה צריכה לגופה: לדוגמה, אדם החופר בור כיוון שהוא זקוק לעפר, אולם ממילא נוצר כאן בור באדמה, המלאכה לא נעשתה למטרת האיסור, אלא למטרה של היתר - גם במקרה זה רבי שמעון מתיר ורבי יהודה מחייב.

שתי המחלוקות הללו מחדדות את מה שהזכרנו כבר קודם: רבי שמעון הולך אחר הכוונה הפנימית, וממילא הוא סבור שכל שהאדם לא התכוון, או שמטרתו לא הייתה לאיסור - אין כאן בעיה. רבי יהודה, לעומתו, סבור שכיוון שבפועל נעשה כאן איסור - הולכים אחר העשייה, והדבר אסור.

דרך ליחידים

אם כן, דמותו של רשב"י היא דמות ללא פשרות, איש אמת שחתר לנקודה הפנימית שבכל ענין ומתמקד בעולם הרוחני. הוא שפט את הרומאים לפי כוונותיהם (עשו גשרים על מנת לגבות מכס, מרחצאות לעדן בהם עצמם, שווקים להושיב בהם זונות), וכך הוא מסתכל גם על איסורי שבת.

נסיים בדבריו של אביי במסכת ברכות: "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן". דרכו של רשב"י אינה דרך לרבים, ברם כל יחיד צריך לשאוף להיות מיחידי הסגולה האוחזים בדרכיו של רשב"י.

ל"ג בעומר שמח!