אם יש בחגי ישראל חג, שבמסורת יהודי אתיופיה לא התרחק בצורת קיומו בין המסורת הכללית של עם ישראל - הרי זה יום הכיפורים. אולי נובע הדבר מכך שמצוות יום הכיפורים הן, בעיקרן, הימנעות ממעשה ולא עשיה: כך מצווה התורה (ויקרא פרק כג:
וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:(כז) אַ֡ךְ בֶּעָשׂ֣וֹר לַחֹדֶשׁ֩ הַשְּׁבִיעִ֨י הַזֶּ֜ה י֧וֹם הַכִּפֻּרִ֣ים ה֗וּא מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֖ה לַיקֹוָֽק:(כח) וְכָל־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֣י י֤וֹם כִּפֻּרִים֙ ה֔וּא לְכַפֵּ֣ר עֲלֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵיכֶֽם:(כט) כִּ֤י כָל־הַנֶּ֙פֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־תְעֻנֶּ֔ה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְנִכְרְתָ֖ה מֵֽעַמֶּֽיהָ:(ל) וְכָל־הַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֤ר תַּעֲשֶׂה֙ כָּל־מְלָאכָ֔ה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְהַֽאֲבַדְתִּ֛י אֶת־הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ:(לא) כָּל־מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֹֽשְׁבֹֽתֵיכֶֽם:(לב) שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם בְּתִשְׁעָ֤ה לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב מֵעֶ֣רֶב עַד־עֶ֔רֶב תִּשְׁבְּת֖וּ שַׁבַּתְּכֶֽם:
אם נסכם את מצוות היום הכתובים בפסוקים לעיל הרי נראה שיש ארבע מצוות שצריך לקיים ביום הכיפורים :
א. עינוי נפש (לפי הדעה הרווחת בהלכה, התורה אוסרת אכילה ושתייה, ואילו איסורי הרחיצה, הסיכה ונעילת הסנדל הם מדרבנן);
ב. הקרבן קורבן;
ג. איסור מלאכה;
ד. המצווה הכללית "שבתון", והעונש: כרת. את כולם ניתן לקיים בימינו, להוציא עניין הקרבתן הקורבן (כי אין לנו מקדש).
רבו הפירושים לקיום המצוות הנ"ל, אבל באופן כללי ניתן לומר שכל מה שכתוב כאן עושים באופן מדוייק בשתי המסורות. במה בכל זאת הן נבדלות?
התשובה היא, בדרך קיום המצוות בפועל. סידור התפילה של מסורת ישראל הכללית מכיל הרבה תוספות שנכנסו אל תוך הנוסח שקבעו חז"ל. תוספות אלה זרמו לתוך הסידור במשך מאות שנים וממשיכות להתווסף עד עצם היום הזה.
לעומת זאת, סדר התפילה של יהדות אתיופיה (סידור אין לה) הוא קבוע ואינו משתנה, והכל בעל-פה. את התפילה משננים בעל-פה; המשננים היו הקייסים שהם המנהיגים הרוחניים של הקהילה. מטבע הדברים, לא כל אדם ניחן ביכולת לשנן כמות כה גדולה של טקסט, ולכן הציבור שותף רק בצורה פסיבית: עומדים ב"מסגיד" – בית הכנסת - ועונים אמן.
על המלים "בעצם היום הזה" ...אומרים חז"ל (יומא פה, ב): רבי אומר: יום-הכיפורים מכפר גם בלי תשובה. "עיצומו של יום מכפר". אכן יהודי אתיופיה הקפידו להיות בבית כנסת ולהתפלל במשך כל היום; אבל בליל יום הכיפורים הגיעו לבית הכנסת רק הקייסים וזקני הקהילה, כך שלגבי הקהל, לא נודעה לליל יום הכיפורים משמעות רבה, מלבד עצם העובדה שלאחר השקיעה החלו לצום, כמו שכתוב: "וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם בְּתִשְׁעָ֤ה לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב מֵעֶ֣רֶב עַד־עֶ֔רֶב".
עם זאת, מנהג יפה נהגו באתיופיה, שבמשך כל אותו היום, תוך כדי התפילה וכחלק ממנה, היו רוקדים כדי לענות את הגוף. נראה שמנהג זה בא להוסיף על חמשת העינויים את עינוי הגוף ממש. הריקוד היה מאמץ אירובי: עושים מעגל וקופצים קפיצות עדינות תוך כדי שירה והלל לקב"ה. את זה עושים, כאמור, במשך אותו יום ועד סופו. בסוף היום היה ניתן לראות בבית הכנסת, במקום שבו רקדו במשך היום, גומא ברצפה (בתי הכנסת שם לא היו מרוצפים).
בנוסף, מזכירים היו בתפילה את מרים הנביאה אחות משה ואהרון ומזמרים את השירה ששרה אחרי קריעת ים סוף, כמו שנאמר: וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת(שמות טו,כ), והכל כדי להלל את הקב"ה ולהביע משאלה שהקב"ה יסלח וימחל על עוונות בני ישראל, והללו יראו אור בצאת החג כפי שראה עם ישראל בצאתו מארץ מצרים את ישועת ה' ב קריעת הים.
אם כן אמור מעתה: ששת העינויים של יום הכיפורים - "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום" (דברים ז,ד).
אני מאחל לכולנו שנזכה לחיות לפניו יתברך בדביקות בשמו ובמצוותיו.