מיד עם תום תפילת "כל נדרי" אומר הש"ץ את ברכת שהחיינו וכולנו עונים בקול גדול: "אמן". השו"ע מציין במפורש שברכה זו אין לאומרה על הכוס (ע' סימן תריט', סעיף א' ובמשנה ברורה, שם). על מה אנו אומרים "שהחיינו". ברכת שהחיינו נתפסת אצלנו כברכה הנאמרת בשעת שמחה גדולה, בקניית חפץ חדש וכו'. מה ענינה של ברכה זו לשעה מלאת הוד ופחד, ליום שבו אמורים להכריע בשאלה "מי יחיה ומי ימות? מי בקצו ומי לא בקצו?"
נראה לי שעל יסוד מצבנו הפרטי והכללי יש לתת שני טעמים לאמ
הראשון – על שום החובה לעמוד מול עצמנו, מול האמת הפנימית של כל אחד.
החיים מזמנים לכל אחד מאתנו שאלות מוסריות וערכיות לא קלות. ברוב ימות השנה אנו מוצאים דרכים רבות כיצד להתחמק מהתמודדות עם שאלות היסוד הללו. אנו מוצרים לגיטמציה כזו או אחרת, מטרידים את מוחנו בצרכי השעה, עסוקים בפרנסה ובכלכלה. מ"מ , אנו לא מוצאים זמן פנוי לעמוד מול עצמנו. קל לנו לשחק עם עצמנו "בנדמה לי", קל לנו לוותר לעצמנו בשלל תחבולות.
אבל, לפחות פעם בשנה, מגיע רגע של אמת. שביתה מוחלטת ממלאכה, התנתקות יחסית מהחברה והשפעתה. עכשיו אנו מכריזים: "אנו מת
לעצמי, לפנימיותי, לצד העברייני שבי שהדחקתי את המפגש עימו, שדחיתי אותו בלך ושוב. עתה, משמתקיים המפגש – הגיע העת לברך "שהחיינו". שמחה גדולה יש במפגש זה כי ממנו תצמח תועלת גדולה. שהרי מחד: אנו מת
השני – על שום שברגע זה אנו נפגשים עם עצם החיים. בכל השנה אנו נפגשים עם גילויים של החיים. עם המצוות ועם המטלות הכלליות המוטלות על כל אחד ואחד מאיתנו. יום הכיפורים מאפשר לנו לבחון פעם אחד את עצם המושג חיים ומתוך כך להתמלא בהכרת הטוב והבעת תודה פנימית על כך שזכינו לחיים. מה מתאים מאשר לברך "שהחיינו" על עצם היותנו חיים?!
לבנו גס במושג חיים, לבנו גס מלהכ
רגעים קשים עוברים על עם ה'. זו העת לברך שהחיינו משתי בחינות. האחת – זו העת להפגש עם עצמנו, הפרטי והלאומי. האדם והעם חוזרים לעצמם. לחשוב ישראליות ולהרגיש ישראליות. המפגש הפנימי יוליד תקוות חדשות. הוא יתאר את המציאות כפי שהיא: עגומה ומלבבת כאחד.
בה בעת – עלינו להכ
אם נחבר את שתי הבחינות הללו יחדיו, נזכה בעז"ה לחיים טובים וארוכים אנחנו וכל בית ישראל.