במסגרת הלכות יום הכיפורים בשולחן ערוך, מצויים שני סימנים קצרים העוסקים בהלכות תשובה: סימן תרו שכותרתו היא "שיפייס אדם את חבירו בערב יום הכיפורים", וסימן תרז שכותרתו היא "סדר הוידוי במנחה בערב יום הכיפורים". מדוע רק שני סימנים אלו נבחרו מתוך הלכות תשובה הרחבות? - מפני שמצות תשובה נוהגת כל השנה, כל מי שחוטא צריך לחזור מיד בתשובה. לכן הזכיר השולחן ערוך רק הלכות המיוחדות לערב יום הכיפורים.
ההלכה הראשונה היא שיפייס את חבירו בערב יום הכיפורים. לכן נהגו חכמי ישראל לזמן את עצמם בערב יום הכיפורים בפני מי שפגע בהם על מנת להקל עליו לבקש מחילה ולפייס אותם (יומא פז א). אך מה הקשר בין פיוס ליום הכיפורים? התשובה מופיעה במשנה: "עבירות שבין אדם לחבירו, אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו", כפי שדרש רבי אלעזר בן עזריה מהפסוק "מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו", כלומר שאין אנו נטהרים ביוהכ"פ אלא רק מעבירות שהם "לפני ה'", דהיינו עבירות שבין האדם למקום, ולא מעבירות שבין אדם לחבירו.
אבל, עדיין נשאלת השאלה, וכי חובת הפיוס מיוחדת היא לערב יום הכיפורים, הרי חייב אדם לפייס את מי שהוא פגע בו בכל ימות השנה, כפי שקובעת המשנה (ב"ק צב א) שמי שפגע בחבירו לא נמחל לו על ידי תשלום פיצוי כספי אלא רק אם ביקש מחילה ומחלו לו!
הסביר הגרי"ד סולובייצ'יק שבכל יום המבקש לשוב בתשובה שלמה צריך לבקש מחבירו מחילה, עד שחבירו ימחל לו על הפגיעה. אבל, בערב יום הכיפורים קיימת דרישה נוספת: לפייסו בדברים, "עד שירצה את חבירו". כלומר, צריך לחזור ליחס של אהבה ורעות ששרר לפני החטא. כעין זה פירש השפת אמת (יוהכ"פ תרנ"א): "עד שירצה את חבירו. פירוש - שיחזור להיות רוצה ואוהב את חבירו". לא מחילה פורמלית אלא חיבור נפשות.
ומדוע בערב יום הכיפורים לא מספיקה מחילה רגילה ומתבקש ריצוי של אהבה? הסביר הגרי"ד סולובייצ'יק שהכפרה של יום הכיפורים היא כפרת ציבור, על ידי שעיר המשתלח שהוא קרבן של כלל ישראל, ואין היחיד מתכפר בו אלא דרך הציבור. כדי לצרף ולאחד את הציבור צריך לסלק את המחיצות והחציצות המבדילות בין היחידים המרכיבים את הציבור. זהו הפיוס והריצוי של ערב יום הכיפורים, שמטרתו להדק את הקשר בין חלקי האומה.
בסגנון דומה כותב השפת אמת (שם) שביום הכיפורים "נעשים בני ישראל אחדוּת... ומתאחדים בו כל הנפשות". ומוסיף לבאר שבאמת כל נפשות בני ישראל קרובות זו לזו, ורק בגלל החטאים נוצר הפירוד ביניהן. על פי זה ניתן לדרוש את הפסוק (ישעיה): "עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם", שהעבירות מבדילות ביניכם ממש (כלומר, ביניכם לבין עצמכם), וגם ביניכם לבין אלוקיכם. והוסיף שצריכים לתקן שני מיני פירוד אלו, ועל כן בערב יום הכיפורים צריך לרצות את חבירו.
המשך חכמה (ויקרא ח ז) כותב שזה יסוד המנהג המובא ברמב"ם להרבות בצדקה בעשרת ימי תשובה. הצדקה היא הכנה לטהרה של יום הכיפורים שהיא ציבורית, לכן היא תלויה במידת הדבקות של היחיד בכלל. וזו לשונו: (מטרת ריבוי הצדקה הוא) "להשתרש בתוך כלל אחינו בית ישראל... הדָבוּק בכלל ישראל נטהר מטומאתו בתוך כל ישראל עמנו, הדבוקים בה' תמיד".
רעיון זה מופיע בתמציתיות בפתגם של הראי"ה קוק לחודש תשרי: "נשמת היחיד מִטַהֶרֶת במקור ישראל, ונשמת האומה כולה - במקווה ישראל ה', צור עולמים". טהרת היחיד עוברת דרך טהרת האומה. לכן, הגיוני מאוד שהיחיד ישתדל להדק את הקשר בינו לבין האומה בערב יום הכיפורים.
יש אומרים שמשום כך הנהיגו להתיר את הנדרים בערב יום הכיפורים והפכו את "כל נדרי" לפתיחת תפילות היום. נדר הוא הנהגה פרטית שאדם קיבל על עצמו. עבודת ה' פרטית היא רצויה כל השנה, אבל לקראת יום הכיפורים צריך האדם לסלק את המחיצות המבדילות בינו לבין כלל האומה, ולהתיר את הכבלים הפרטיים שלו. זוהי התרת נדרים.
נאחל לכולנו שנת פיוס וריצוי, שנת אהבה ואחדות, שנת התחברות האומה, ושנת כפרה לכלל ישראל. אמן.