הימים הנוראים כשמם כן הם. נוראים. קשה לשמור על שפיות בסיסית מול האוירה הקודרת שמתחילה בשיחות המוסר של אלול, מתגברת בימי הסליחות, הופכת למטרידה בראש-השנה ובעשרת ימי-תשובה, ולבלתי נסבלת ממש בתפילות יום-כיפור האין-סופיות.
מה מעיק עלינו? לשמוע את המילה "תשובה" בכל הקשר אפשרי? למלמל תפילות, התחננויות וסליחות מדכאות? לשמוע יום שלם סלסולי חזנים בבטן מקרקרת?
כשמתחיל חודש אלול תמיד עולה לי מול העיניים הדמות של הרב ה"אלולי" הקלאסי. זה שלוקח על עצמו את תפקיד המוכיח, ועומד בו בהצלחה מעיקה. רק המבט החודר שלו גורם לך רגשי אשמה. מה לא עשיתי בסדר? איפה חטאתי?
אתה לא רוצה להסתבך איתו. מיד קופצות לך לראש כל הפאשלות שלך מהשנה האחרונה – לפחות אלה שהוא היה רוצה שתשפר. אתם יודעים, נו – ברכות בכוונה, ריכוז בתפילה, ללבוש ציצית תמיד, לא לאחר ל"סדר" וכו' וכו'.
בכל ישיבה תיכונית או בית-כנסת ראוי לשמו, מלווים הימים הנוראים בתפאורה מתאימה. תקיעת השופר בכל בוקר באלול, הקולות המשונים באמירת הסליחות, מנהגי ראש-השנה, הבגדים הלבנים ומנגינות התפילה ביום-כיפור. כל שנה אנחנו עוברים את המסלול הזה, וכל שנה הוא גורם לנו "משהו".
אבל יש גם תופעות טבעיות שאינן בשליטת החברה. לתוך כל התפאורה הזאת נוספות תופעות לוואי שבעצם לא שייכות לעניין, והן אלו שיוצרות את המועקה.
חודש אלול קשור אמנם לתשובה, אבל הוא לחלוטין לא קשור לדכאון. תקיעת השופר אמורה לעורר אותנו, לא לצעוק עלינו. יום-כיפור הוא חד-משמעית יום חג. לא רק שהוא לא יום אבל, אלא שהוא בעצם היום הכי שמח בשנה. נכון שקשה להתעלם מהבטן, אבל מה יכול להיות יותר משמח מלעשות פוליש לנפש?
אנחנו תופסים את הימים האלה בצורה מעוותת. נדמה לנו שלחזור בתשובה זה להציק לעצמך, לצעוק על עצמך, להדגיש את כל הפגמים האישיים ולהעלות אותם על נס.
האמת היא שזו שטות גמורה. את הטעויות והדפקטים צריך לעזוב, לא לנפנף בהם. צריך להחליט שאנחנו לא רוצים אותם יותר, ולהאמין שזה אפשרי. מי שחושב ש"אי אפשר לשנות", "ככה אני" ו"אין מה לעשות" כופר בכל העניין של תשובה.
אבל העיקר הוא לא הדפקט. חזרה בתשובה בעצם לא קשורה לחטאים בכלל. תשובה מתייחסת לה' יותר מאשר לאישיות המכוערת שלי. "תשובה" היא חזרה, לא בריחה. בחודש אלול ובימים שאחריו אנחנו חוזרים הביתה, למקום שבו אנחנו באמת באמת רוצים להיות; עם ה' ובתוך ה', הכי קרוב שאפשר. בואו נחזור אליו, למי שאף פעם לא עזב אותנו וכל הזמן רק חיכה שנתעורר.