סדר הוידוי, אותו קטלוג אלפביתי ארוך של חטאים, מעין אינדקס למתוודים, הולך ומתארך משנה לשנה. לנוכח פשרם הסתום של כמה מן הפריטים שמופיעים ברשימת החטאים המקובלת, הופיעו בשנים האחרונות "מדריכי עזר", שמיועדים לאומר הוידוי ונועדו להקל עליו בזכירת כל עוונותיו. פירושו הקצר והתמציתי של בעל "חיי אדם" לנוסח הוידוי המסורתי, דף קצר אחד, הפך אצל חלק מאומרי הוידוי בני ימינו לספר עב כרס. אין זה עוד מחזה נדיר לראות מתפללים המדפדפים בשעת תפילת העמידה ברשימות מפורטות המונחות בידם כדי למצוא את החטא הבא ברשימת החטאים שעליהם הם צריכים להתוודות.
אכן, עיקר גדול הוא בוידוי שיתאים לאומרו. הנוסח השגרתי אינו אלא עוגן.
ברשימת החטאים המסורתית מופיע חטא אחד שבמבט ראשון נראה משונה. "על חטא שחטאנו לפניך בתמהון לבב". מכוח אנרציה רבת שנים, ההופכת אצל רבים את אמירת הוידוי ל"מצוות אנשים מלומדה", והופעת פריט זה רק בחתימת הרשימה, רבים אינם נותנים דעתם למשמעותו של חטא זה. ותמיהה גדולה היא: "תמהון לבב" זה, מה טיבו?
עיון בסידורים השונים, כמו גם בתרגומי הסידורים לאנגלית, מדגיש עוד יותר את המבוכה שאחזה בהם לנוכח חטא זה. חלקם, ראו בו חטא עצמאי וספציפי, של תהייה אחר דרכי ההשגחה, או ויתור על לימוד ההלכה שהביא אתהחוטא לבלבול גדול בקיום המצוות. חלקם רואים בו מעין "סעיף סל" הכולל בתוכו חטאים רבים שנעשו מתוך בלבול הלב.
עיון במקור הביטוי מוליך אותנו למקום היחידי בו נזכר ביטוי זה במקרא, לקטלוג העונשים של פרשת התוכחה לצד מכות "השחפת והקדחת, הדלקת והחרחר, השדפון והירקון", מופיעה שם (דברים כח, כח) קללת "יככה ה' בשיגעון ובעיוורון ובתמהון לבב". והקושיה רק מתחזקת: האמנם תמהון לבב זה חטא הוא או עונשו? מה טיבו?
לכאורה, ניתן לראות בו מחלה, בדומה לשיגעון ולעיוורון. וכך אמנם נראה מפשוטם של דברי רש"י על אתר: "איטם בלב". (מעניין הוא פירושו של האבן עזרא, הנוטע גם את שתי המחלות האחרות שנזכרו בסמוך, שגעון ועיוורון, בתחום הקרדיולוגי, וקובע ש"שלשתן בלב"). ברם, אם אמנם כך הוא, מהו אותו חטא שעליו אנו מתוודים? וכי על אדם להתוודות על מחלת לב – או מחלות אחרות – שבהן לקה שלא בטובתו?
אפשר, שבדומה לרש"י, ניתן לפרש תמהון לבב זה כאוטם הלב, אך לא במשמעותו הביולוגית אלא הרוחנית. הרבה אנשים תמימים וישרי דרך מדקדקים בקיום המצוות בביתם שלהם, בחברה לה הם משתייכים, אך אוטמים לבם לנוכח מצוקות האחר, שאינו נמנה על חוג מכריהם הקרוב. ביטוי חריף לכך מופיע במסכת כתובות (סב, ע"ב), על רב רחומי, שבמשך 364 ימים בשנה לא מש מבית מדרשו של רבא במחוזא. רק יום אחד בשנה, בערב יום הכיפורים, היה נוטש לשעה קלה את הישיבה ובא לביתו כדי לבקר את אשתו (רשימת העינויים שאסורים ביום הכיפורים הופכת ביקור זה דווקא ביום הכיפורים לאירוני וסרקסטי עוד יותר). פעם אחת, בערב יום הכיפורים, "משכה אותו שמועתו" יתר על המידה. בעודו מפלפל בהוויות התלמוד על גג הישיבה, שכח שאשתו ממתינה לו בקוצר רוח בבית. אשתו, כך מספר התלמוד, עמדה בחלון וציפתה. "עכשיו הוא בא, עכשיו הוא בא". משבושש לבוא, חלשה דעתה וירדה דמעה מעינה. באותה שעה נפתח הגג שעליו ישב רב רחומי, נבקע תחתיו, והוא נפל מת.
דומה שבסיפור זה ביקשו חז"ל להשמיענו ביטוי חריף ביותר לאותו "תמהון לבב", אוטם הלב שעליו ועל שכמותו עלינו להתוודות. גם "רב רחומי" (ושמו, יש להניח, לא נבחר במקרה אלא להחריף עוד יותר את דמותו של אותו גדול בתורה "רחום וחנון"), שעושה כל ימיו בתורה, עשוי להחריב את העולם אם אוטם לבו לנוכח מצוקתה של אשתו. די בדמעה אחת שנשרה מעינה כדי לחרוץ גורלו של אותו צדיק.
חטא "על תמהון לבב", שחותם את רשימת חטאי הוידוי, נועד לתת לנו תזכורת נוספת למצוות שבין אדם לחברו, שכידוע אין יום הכיפורים מכפר עליהן עד שירצה את חברו.