כמעט בכל עת, כאשר מגיע מנהיג מדינה או אורח רם מעלה לבקר בכנסת, אני לוקח אותו תחילה לגג מצודת מגדל דוד. אני מראה לאורח את הנוף עוצר הנשימה בתצפית של 360 מעלות. משם, כמו על כף היד, מונחת בפניו העיר העתיקה לצד החדשה על כל חמדותיה; הר הבית, הכותל המערבי, שכונת ארנונה ועיר דוד, הדרך העולה הר הצופים, ומדבר יהודה בואכה ים המלח.
כשאני עומד שם במרומי מגדל דוד עם אורחיי, אני שואל אותם: "בבקשה, הנה ירושלים מונחת על כף ידכם. איך אתם רוצים בדיוק לחלק אותה? היכן אתם רוצים להעביר את קו הגבול בין מזרחה למערבה של העיר?", פעמים רבות, הם נותרים פעורי פה , ללא תשובה. הם מתקשים לענות מתוך עוצמת ההתפעמות של המראה עוצר הנשימה.
אורחיי מתפעלים מירושלים; גם סנטור צעיר בשם ברק אובמה שהיה עמי בראש מגדל דוד ב-2008, התפעל ממנה. וכי איך אפשר שלא. אבל דומני שדווקא אנחנו נעשינו מעט אדישים אליה. לרבים היא מובנת מאליה, לאחרים היא עול. הציבור הדתי לאומי, יש לומר ביושר, זוכר את ירושלים, אוהב אותה, חוגג אתה את יום חגה. נערים ונערות רוקדים ברחובה של עיר, מניפים את דגל ציון וירושלים אל על. אבל, היכן השאר? מי עוד מעלה את ירושלים על ראש שמחתו ביום הזה? נראה שהמסר לא מחלחל דיו, ואיננו מתרחב לקבוצות אחרות בחברה. יום ירושלים הפך להיות יום חג מגזרי, שמרבית הציבור החילוני כלל איננו חוגג , ואף לא מציין אותו.
47 שנים חלפו מאז שוחררה העיר בחסדי השם. אך היום, גם כאשר האיומים המדיניים אינם כה מוחשיים, זקוקה ירושלים באופן מיוחד לאוהביה וליודעי סודה; ראוי לעשות מהפכה אמתית ביחסינו לירושלים. אסור להשלים עם פוסט ירושלמיות, ותמיד צריך להשאיר פתח במעגל הרוקדים בציפייה ליום שבו יצטרפו אליו גם ציבורים אחרים. המשימה להרחבת מעגלי הרוקדים, מוטלת עליכם, אוהבי ירושלים והשמחים בבניינה, שחוגגים אתה ביום חגה, שנה בשנה.
אחי ורעי, במעמד הבאת הביכורים, היו תושבי ירושלים יוצאים לרחובה של עיר ומקבלים את פני הבאים בברכה: "אחינו בני מקום פלוני בואכם לשלום". אני מאמין שיום יבוא, ויום ירושלים יהיה חג עליה לרגל המוני. עוד נראה את בני כל העדות וכל המגזרים עולים לירושלים ביום חגה. ועד אז, אתם ששומרים על גחלת האהבה לירושלים, תעוררו בלב העם כולו את האהבה הגדולה לירושלים מאוחדת, שלמה, "מטרופולין לכל הארצות".
יום ירושלים שמח!