סגור

"למה אני מבקש לחקור ולדעת, בעוד הסבים והסבתות ניסו להדחיק?"

רק כשהיה לקראת המסע לפולין בתיכון, הסכימה סבתו של יאיר קלייטמן לספר את סיפור השואה שלה, שלא היה מוכר לאף אחד מבני המשפחה. כעת, כמעט 30 שנה אחרי, וכשהוא אב לילדים ומורה להיסטוריה, הוא תוהה מדוע הדחיקו עד כה את הסיפורים, ודווקא הדור השלישי חוקר ושואל? | טור אישי ליום הזיכרון לשואה ולגבורה

יאיר קלייטמן
כה בניסן התשפא
,
07 באפריל, 2021 19:34

צילום: באדיבות המצלם

הסבים והסבתות שלי לא דיברו על השואה. הם שרדו אותה. התחתנו, הקימו משפחות, עלו לארץ ישראל ועשו הכול כדי להתחיל חיים חדשים. את מאורעות ומוראות השואה הם דחקו לתוך מגירה – ונעלו אותה. את ה'שדים' שיצאו מדי פעם מהמגירה ורדפו אותם בשעת לילה, נהגו להשתיק באמצעות כדורי שינה. בבוקר הם קמו לעוד יום עבודה בשמש הישראלית, והאירו פנים לילדיהם. והילדים – לא ידעו הרבה ולא שאלו.

בשנת 1993, יצאתי למסע לפולין. היו אלה השנים הראשונות של מסעות בני הנוער לפולין. סבתא שרה, סבתי מצד אמי, לא אהבה את הרעיון ולא רצתה שאסע. "הצלחתי לצאת מאושוויץ, לא בכדי שאתה תחזור לשם" אמרה. ובכל זאת, לקראת המסע התיישבתי בביתה וביקשתי שתספר. היה זה ערב שבת, האור כבר כבה, ובחושך היה לה, כנראה, קל יותר לפתוח את סגור לבה. היא סיפרה על המשפחה והילדות בכפר הנידח; על תקופת הנעורים ועל יחסי השכנות המורכבים עם הגויים; על כניסת הנאצים להונגריה באביב של שנת תש"ד, 1944; על חג הפסח בו ריכזו אותם בבית הכנסת ולקחו אותם לעיירה הסמוכה; על הנסיעה הנוראית ברכבת לקראת הלא נודע; על ההגעה אל שערי מחנה אושוויץ, בדיוק ביום הולדתה התשע-עשרה; על בנות הדודות שהיו אתה במחנה; על ימים ושעות ורגעים של מורא ופחד וסכנה; על מחנה העבודה בוויסטרגירסדורף, ועל השחרור. 

שנים שתקה, והנה יצא הכול. הרוב. כשפניתי למחרת אל אמי לצורך השלמת פרטים חסרים בפאזל, היא לא ידעה מה לומר. בכלל לא הכירה את רוב פרקי העלילה. מאז חלפו השנים, סבתא נעתרה לפניותינו ותיעדה את סיפורה גם בעדות מצולמת ל"יד ושם". לאחר פטירתה, נסעתי ביחד עם אמי, שני אחיה ובת דודם, בני 'הדור השני', למסע שורשים משפחתי באזור בו גדלה בחבל מרמורש שברומניה. בין היתר, עמדנו בתחנת הרכבת שבעיירה 'וישו', ממנה יצאה בסוף חודש אייר תש"ד אותה רכבת מקוללת – זו אשר הסיטה את מסלול חייה של סבתא, ואולי אף הסיטה את העולם כולו ממסלולו.

"זה השיר שסבא שר אתמול לאבא, והיום אני"

"זה השיר שסבא שר אתמול לאבא, והיום אני"צילום: באדיבות המצולם

לפני כמה שנים, בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, פנתה אלי גיסתי בבקשה שאעביר אליה את רשימת שמות בני המשפחה של סבתא בתיה – זאת סבתי השנייה, מצד אבי – אשר נרצחו בשואה. והנה, שוב מצאתי את עצמי מול חלל ריק; גם את קורותיה של המשפחה הזאת לא הכרתי. עד אור הבוקר ישבתי, קראתי וחקרתי למעלה מעשרים 'דפי עד' שמילא סבי בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת. דף ועוד דף, פרט ועוד פרט, התגלה לפני סיפור של משפחה שלמה שהייתה ואיננה עוד. משפחה שכמעט ולא ידעתי על קיומה. לפנות בוקר שלחתי מייל לתפוצת המשפחה ובו תיארתי ענף משפחתי שנגדע בבורות הירי שליד העיירה לובומל. חשתי כאילו השבתי אותם לחיים.

בעוד שהסבים והסבתות שלי ניסו להדחיק, להסתיר, להמשיך הלאה. אני מוצא את עצמי חוקר, שואל, מבקש לדעת כל פרט, לזהות כל תמונה. מדוע?

פסיכולוגים אולי יגידו שזה חלק מתהליך ריפוי בן דורי של הטראומה. יש היסטוריונים שיאמרו שזו נטייה להימשך להיסטוריוגרפיית הדמעות והבכי של העם היהודי. אנשי חינוך יציינו זאת לטובה או לרעה כתוצר של מערכת החינוך הישראלית. אינני בטוח שאני יכול להסביר מדוע אני עושה זאת. אך אני יודע שיש בי תחושה חזקה של רצון לדעת, להכיר, לזכור, ולהעביר את הסיפור הלאה.

בערב יום השואה, אנחנו מדליקים בביתנו נר נשמה, ומניחים על השולחן בסלון את רשימת שמות בני המשפחה מהצד שלי ומהצד של אשתי, אשר נרצחו בשואה. ליד הרשימה מונחות תמונות. לא צריך יותר מזה. ילדינו מביטים, מסתקרנים ושואלים. ואנחנו משיבים ומספרים להם כמיטב ידיעתנו. מתקשרים להורים להוסיף פרטים נוספים, מביטים ביחד במפות גוגל, חושפים עוד טפח של היסטוריה משפחתית. חלק מהסיפורים 'מתגנבים' גם לשיעורי ההיסטוריה אותם אני מלמד את תלמידי ותלמידותי.

"מניחים על השולחן בסלון את רשימת שמות בני המשפחה, שנרצחו בשואה"

"מניחים על השולחן בסלון את רשימת שמות בני המשפחה, שנרצחו בשואה"צילום: באדיבות המצלם

סבא משה וסבתא שרה התחתנו בדרכם לארץ ישראל, ועלו באניית המעפילים 'חיים ארלוזורוב'. הם גורשו למחנה מעצר בקפריסין, שם נולדה אמי, מרים. סבא יצחק וסבתא בתיה חזרו לפולין אחרי המלחמה ועזבו אותה בשנת 1950, ברגע שנקרתה להם ההזדמנות הראשונה. על אניית 'קוממיות' שהובילה אותם בדרך אל הארץ המובטחת, נשבע בלבו אבי, יוסף, אז רק בן עשר, כי לא ידבר יותר בשפה הפולנית. בארץ ישראל – רק עברית.  

השבוע, עת לימדתי בכיתה י', התחלתי את השיעור בהקרנת הביצוע המחודש לשיר "חי" בהפקת "קולולם", אשר הוקלט לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנת 2018. בשיר יושבים אלו לצד אלו, ניצולי השואה, ילדיהם ונכדיהם, ושרים את מילותיו של אהוד מנור:

"עובר מזמור, מדור לדור, כמעיין מאז ועד עולם.

אני שואל, ומתפלל; טוב שלא אבדה עוד התקווה.

חי, חי חי, כן אני עוד חי,

זה השיר שסבא שר אתמול לאבא, והיום אני".

עם סיום השיר נדם קולי. עיני מלאו דמעות של התרגשות. חשתי כי אין עוד צורך להוסיף מילים. העיקר כבר נאמר.

לזכרם הטוב ולעילוי נשמתם של הסבתות והסבים: בתיה ויצחק קלייטמן, שרה ומשה-אליעזר רט. תהא נשמתם צרורה בצרור החיים. 

******************

יאיר קלייטמן הוא נכד לשורדי שואה ומורה להיסטוריה.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

ארכיון. למצולמים אין קשר לכתבה צילום: Orel Cohen/FLASH90

מזעזע: חרדים קיצוניים הציתו זרים שהונחו על קברי חללי צה"ל

קרא עוד