כבר כמעט יצאנו מאושוויץ, ערפילים מכסים את הכביש, קווים של דממה מנסרים בעננה הסתווית, פוצעים נימים דקים, מסחררים ומטלטלים. אנו דורכים באדמת פולין הקרה, פסיעות מכאיבות בשבילים ארורים, מסוכסכים, אשר ספגו את תמצית הרוע עלי אדמות. המוות מציץ בחלונינו, עיניים דומעות, מבולבלות. אנו מתכרבלים בדגלי ישראל, מתגוננים מאימת חיות-אדם ומייסורי הגלות. הלב ממאן להאמין.
אנו מחניקים דאגה, מתפלמסים פתאום על חרדת הישנות התופת הזו "שואה נוספת בהחלט עלולה לבוא" יורה בנו המדריך הסב "הרוע הטבוע באדם, המפלצתיות שמקננת עמוק, יכולים להתפרץ תמיד ובפעם הבאה זה עוד עלול להיות גרוע יותר". קשה להבין זאת, קשה לקבל, השמיים תכולים מדי בישראל, השמש תמיד מחייכת, לך תדמיין סופות אירופאיות במדינה הקייצית והבוטחת שלנו. אנו מצטנפים בפליז מחמם, סוגרים בכובע צמר על ארובות עיננו התמהות. שותקים, בעיקר שותקים.
 |
|
קשה להבין, קשה לקבל
|
כבר כמעט יצאנו מאושוויץ, ממהרים לתחנת המוות הבאה, רגלינו מזדרזות לאוטובוס הממוזג, דוחפים את התלמידים פנימה, מהסים שיחות בטלה בשולי הכביש, קדימה! קדימה! הזמן קצר ודוקר, לא מאפשר להתרווח מעט, לנוח, זה בטח לא המקום לקצת נחת, "שלווה" היא מילה זרה כל כך למקום המקפיא הזה.
ופתאום ברגעי לחץ יורד דור מהאוטובוס, תלמיד אהוב ונמוך קומה, גינגי מתוק וחינני, עיניים לוהטות, יוקדות "הרב, איפה האוכל?!" משום מקום תפס אותו רעב תמוהה, אחוז בולמוס מטריד הוא רושף בי "איפה הארגז של האוכל?!" אני מנסה להרגיע מעט "לא עכשיו, דור, זה לא הזמן, עוד שעה עוצרים לאכול, תתאפק!"
והוא כמו מתעלם מדבריי, מדלג על קיומי "איפה שמתם את הארגז? אולי הוא באוטובוס השני?" הוא מקפץ מהר, עיניו משוטטות, מחפשות אחר הארגז המיוחל, הוא מתפרץ בלי שום בושה לחילופי דברים שלי עם ראש הישיבה, מנסה למצוא בדיל מידע נצרך לאיתור האבידה. פעם תמונתו הופיעה בפוסטר צבעוני של בני-עקיבא, לקראת מסע הנטיעות בט"ו בשבט, חנוט בחולצת תנועה, עומס על גבו הזקוף תיק טיולים כבד, מבט אצילי הצופה למרחוק ורצועת חניכים הצועדת בערגה אחריו, כעת הוא מתעסק בזוטות, מתאווה במפתיע לפרוסת לחם חיוור.
באושוויץ יש שפה אחרת, קשה לכעוס באושוויץ, גם אם מאוד רוצים אי אפשר להרים כאן את הקול, משהו באוויר משתק, מנמיך דציבלים באופן כמעט ניסי. "הכל בסדר דור? מה קרה?".
רק כשאני מפנה את מבטי לאחור אני מתחיל להבין, ממש מאחוריי ליד ערימות אשפה מצטברות נעמדה ישישה אחת, עטופה בבגדים מהוהים, אפרוריים, היא רוכנת מטה, אוספת שיירי מזון פזורים, בוררת אוכל מתוך פסולת, ביד חרושה קמטים, חשופה לצינה פולנית. בפסיעות מדודות מתקדם אליה דור, ארגז האוכל המיוחל בידיו והוא מניח אותו למרגלותיה, ולפתע בתוך גווני האפור, בפני הישישה המיוסרים נדלק חיוך וידיים רועדות אוספות בלהט מן המזון הטרי והמבריא שהובל מארצות החיים אל אדמות השכול והעצב "לא יכולתי לראות אותה כך" הוא אומר לי, בתום שובה לב, כשרוחו הסוערת שככה ובענוותנות יתרה הוא מוסיף "כל אחד היה עושה את זה, אני פשוט ראיתי ראשון".
באתי לפולין בכדי להיות עם תלמידיי, לאסוף דמעות מבוכה וכאב, באתי ללמוד איתם, ללמוד אותם, ללמוד עלינו. באתי ללמוד ולמדתי כי במקום שבו הושחת צלם אלוקים, במקום בו כיסה ערפל את הארץ, מישהו הצית מחדש לפיד של תקווה.
באדיבות עיתון זרעים