עצמאות = מצווה

נכון שיום העצמאות הוא יום גדול, אך האם הוא יום קדוש?
ודאי שהוא יום קדוש. כיון שיש מצוה להיות עצמאיים, הרי זה כמו כל מצוה שמכניסה בנו קדושה, כפי הנוסח שקבעו חז"ל: "אשר קידשנו במצוותיו".
האם יש בתורה מצוה להיות עצמאי?
ודאי. התורה חוזרת כמה פעמים על כך שיש מצוה לרשת את הארץ.
אכן זו מצות ישוב הארץ, אך מה היא קשורה לעצמאות?
הרמב"ן מסביר שמצות ישוב הארץ מתחלקת לשלושה חלקים:
א. מצות ישיבת הארץ. כלומר, על כל יהודי לגור דווקא בארצנו ולא בארץ אחרת.
ב. מצות ישוב הארץ. כלומר, לנטוע עצים ולבנות בתים, "שלא נעזבה לשממה" (ספר המצוות לרמב"ם, מצות עשה ד לרמב"ן).
ג. מצות ירושת הארץ. כלומר, שתהיה ריבונות של עם ישראל על ארצו, "שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות" (שם).
האם הכוונה היא שאני חייב לקנות לי אדמה בארץ ישראל כדי להיות בעל בית עליה?
לא, המצוה מוטלת על הכלל. כלל-ישראל צריך להיות בעל הבית על ארץ ישראל. יש מצוה להקים מדינה.
אך הרמב"ם כידוע, אינו מונה בין תרי"ג מצוות, מצוה לרשת את ארץ ישראל?
הוא כולל את זה באופן אחר, שהוא המצוה להקים מלך. לא די לנו לגור בארץ ישראל, צריכה גם להיות מלכות ישראל (הלכות מלכים א א).
אבל עכשיו אין לנו מלכות, אלא שלטון דמוקרטי.
כבר כתב מרן הרב קוק שכל הנהגה בסגנון לאומי בהסכמת האומה, יש לה דין מלכות במידה מסוימת (משפט כהן עמ' שלז).
אך מהו הערך של העצמאות?
גם לעצמאות היחיד יש ערך, והתורה נוזפת במי שאינו רוצה לצאת לחופשי. עבדות היא פגיעה בצלם אלוהים של האדם. פגיעה בעצמאות היא פגיעה בעצמיות, קל וחומר ביחס לאומה שלמה. המהר"ל מסביר שעם יכול להיות במצב טבעי או לא טבעי. כאשר הוא משועבד, לא בארצו, ומפוזר – הוא אינו נורמלי. כאשר הוא עצמאי, בארצו וביחד, הרי הוא טבעי. המהר"ל מכנהאת שני המצבים האלה: גלות וגאולה (נצח ישראל פרק א).
אם כן, האם כבר הגיע המשיח מאז קום המדינה?
במידה מסוימת כן. חז"ל אמרו בפירוש: "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" (ברכות לד ב). בעולם הזה במובן של גלות אנו משועבדים לגויים, הם קובעים לנו את חיינו, הם אפילו קובעים מי יכנס לארץ ומי לא יכנס, ובימות המשיח אנו בעלי בית על עצמנו.
אז למה רק במידה מסוימת? אלה הם ימות המשיח!
הגאולה היא קמעא קמעא ולא ביום אחד. אנו מזכירים את "שני ימות המשיח" (תפילת ובא לציון), הם יכולים להשתרע על פני שנים רבות.
אם עצמאות ישראל היא הבטחה אלוהית, אז היא אינה מצוה. יש הבדל גדול בין הבטחה לבין מצוה. הבטחה, רבונו של עולם מקיים, ואנו יושבים בחיבוק ידיים ומחכים מתוך אמונה. מצוה, זהו דבר שאנו צריכים ליזום
אין סתירה. דברים גדולים הם גם מצוה וגם הבטחה. למשל, "...קדושים תהיו..." (ויקרא יט ב) היא גם מצוה וגם הבטחה. וכן תשובת עם ישראל היא גם מצוה וגם הבטחה. כך הוא לגבי עצמאות ישראל.
אך מי עושה, אנחנו או רבונו של עולם?
רבונו של עולם הוא העושה, אך הוא עושה על ידינו ומתוכנו. אנחנו שלוחיו, אנחנו עבדיו. אנחנו שותפים לקב"ה במעשה קיבוץ גלויות, בנין הארץ והקמת המדינה.
אם כן, איך נבין שיש יהודים יראי שמיים, שאינם שותפים לכל המהלך של עצמאות ישראל? אדרבה, היינו מצפים שהם יהיו בראש כל העולים, בראש הבונים, בראש הנוטעים, בראש הלוחמים!
הם נרתעו, בראותם שהמדינה ההולכת ומתרקמת אינה בדיוק על פי התורה, לכן הם נזהרו ועמדו מנגד.
אז הם צדקו?
בספר חובות הלבבות כתוב שמן הזהירות – שלא להזהר יותר מדי. כיון שאין להם חלק במדינה אז אין להם חלק! "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת" (מסכת עבודה זרה ג א). "נֹצר תאנה יאכל פריה" (משלי כז יח). אך אני בטוחים שבסוף כולם יתאחדו, ויראי השמיים יהיו מגדולי חסידי המדינה.