(א) לַמְנַצֵּחַ אַל תַּשְׁחֵת לְדָוִד מִכְתָּם:
(ב) הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם (תהלים פרק נח)
מסורת בידינו מהרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שאת דרשות יום העצמאות אנו מצמידים לפרק התהילים המקביל לשנות המדינה. פרק נ"ח עוסק בביקורת עמוקה וחמורה של דוד המלך על שלטון של רשע, שרשעתו אינה חיצונית אלא פנימית ושורשית. בכל זאת, בתוך התוכחה הגדולה הזו, מושיט לנו דוד רמז קל לתקווה גדולה.
על פי מסורת חז"ל שר דוד המלך את המזמור הזה בזמן שברח מאת שאול. וכלשונו של רש"י בפרושו לפרק:
מזמור זה אמר על שבא אל המעגל אשר שאול שוכב שם ולקח את החנית ואת הצפחת והלך לו וקרא הלא תענה אבנר ( שמואל א כ"ז) כלומר הלא יש לך עתה להוכיח לשאול ולהראותו שעל חנם הוא רודפני שאילו רציתי הרגתיו וכך אמר בשירו האמנם נאלם מפיכם הצדק שהיה לכם לדבר והמישרי' שהיה לכם לשפוט הצדק אשר תדברון:
על פי הפרוש הזה דוד מתגרה באבנר, שר צבא שאול, באומרו שכעת ייסתם פיהם, "אלם" כמו אילם, כי הם לא יכולים לומר שדוד רוצה להרוג את שאול, שהרי היה בידיו ולא עשה לו דבר.
אלא שהרד"ק רומז לנו לפרשנות אחרת למלה אלם:
"אלם, פירושו קיבוץ, מן (בראשית לז, ז) מאלמים אלמים. אמר: כשתתקבצו לשפוט על משפטי ועל משפטי שאר בני אדם שהם עשוקים כמוני אם באמת תדברון צדק ותשפטו מישרים, לא תעשו כן".
גם הרד"ק מזהה את האירוע במאבקו של דוד הנרדף על ידי שאול המלך. אלא שבמקום לראות המילה אלם כשתיקה מבין הרד"ק שמדובר בקבוצת אנשים. כאילו אומר כך: האמנם התקבצתם כולכם כדי לדבר צדק, כדי לשפוט במישרים בני אדם? ואז מגיע המשך הפרק המתאר את החשש שיש מציאות של רוע שיסודה משורש ומרחם ולא רוע חיצוני.
דוד יודע שהוא עומד למלוך, הוא כבר משוח בשמן והוא יודע שבעוד זמן לא רב תהיה מוטלת עליו האחריות לשאת בעול הממלכה. בתוך פסוק המחאה שלו, כלפי שאול ואבנר, הוא רומז לצורך שבקיבוץ אלומות וגיבוש ההנהגה. לא לחינם משתמש דוד בפנייה לשאול המלך ברמז הזה. שאול, מצאצאי יוסף, נושא בזכרונו את חלומותיו של ראש השבט, שחיבר שמים וארץ בחלום האלומות ובחלום צבא השמים. חלומו של יוסף על האלומות מתאר את כל חלקי העם שצריכים להתגבש סביב הנהגתו. "קמה אלומתי וגם נצבה והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחוונה לאלומתי". יוסף מספר להם שהוא יהיה מנהיג של כל האלומות, של הצדדים הארציים ביותר, "משיח בן יוסף". אולם אם האלומות לא "תסובנה" - לא תהפוכנה למעגל אחד, לא יהיה שום משמעות גם לאלומה של יוסף. הוא זקוק להם כשם שהם זקוקים לו. החלום הזה הרגיז את האחים: "המלך תמלוך עלינו - אם משול תמשול בנו". אך הוא לא חזר בו. הוא רצה לראות את כל חלקי העם מתקבצים למעגל אך מתוך ידיעה שמשיח ה' עומד מעל המעגל. יוסף אינו דוד. הוא מנהיג ארצי ומדיני, שבזמנים מיוחדים כמו בירידה למצרים יהיה ה"משביר לעם". העם זקוק בעיתות הגאולה למשיח בן דוד, למנהיג שיכול לחבר את הגשמי עם הרוחני, להיות "עדינו העצני" להיות נעים זמירות ישראל עם איש מלחמה. אולם אלומתו של יוסף קמה וגם ניצבה. יש מלכות של שעה שגם סביבה האלומות כולן צריכות להתאחד. אנו לא דוחקים את הקץ אך לא מחמיצים את השעה. מלכות יוסף היא מלכות שמים גם אם אינה מבשרת את הגאולה השלמה. אנו מצווים להתאגד סביבה ולדרוש בשלומה וטובתה.
הפרק הזה מכניס אותנו הישר אל היראה המלווה את שמחת העצמאות. כל עוד היינו סמוכים על שולחנם של אחרים, בכל גלויות שגלו ישראל, יכולנו לומר קינות ולהצביע באצבע על רשעות ואטימות של שלטון ומלוכה. הרגע שבו הכריז בן גוריון על עצמאות ישראל הפך אותנו מבעלי זכות מחאה לבעלי עמדת אחריות, שבה המחאה אינה לגיטימית.
זכינו לראות בתקומת ישראל ובהקמת המדינה. עדיין לא הגענו למלכות דוד. כבר למעלה ממאה שנות ציונות אנו מהלכים בתוך חלומו של יוסף ובהנהגתו. מבססים כלכלה, מבססים בטחון, קולטים עליה, מתרגלים לשוב הביתה. המלכות גם היא חדשה לנו. המחאה מאיתנו והלאה. אנו צריכים להיות אחראים. על כל מערכות החיים הישראליים שלנו. אנו צריכים לאגד את האלומות כולם ולהפוך את השאלה של דוד לתשובה: "אמנם אלם צדק ומישרים תשפטו בני אדם". נתאגד להמשיך ולבנות חברה של צדק ויושר, של ניקיון שילטוני וחברתי, אך הכל מתוך "אלם" - מתוך הבנה שאנו לא לבד. יש הרבה אלומות בקרב המדינה, איש על מחנהו ואיש על דגלו. "הזורעים בדמעה ברנה יקצורו". העבודה לגיבוש העם וביסוס המדינה על כל קומותיה עולה בדמעות רבות. הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע. אך מי שעמל ונושא במושכות המחרשה והזריעה יזכה לברכת ה' - "בא יבוא ברנה נושא אלומותיו" - האלומות כולן יינשאו וישירו את שירת הגאולים במהרה בימינו, אמן.