מאז ומעולם קשתה עליי "הכפייה החיצונית" של אירועים בלוח שנה. אתה חי את חייך ולא משנה איזה שבוע קשה היה לך בעבודה, כמה אתה עייף ואם רבת אם מישהו, את החג שמגיע, אתה חוגג! רק בפסח צצה לה הזדמנות שהגיעה מלמטה, "מועד ב", וגם הוא מקושר ישירות לתאריך בלי גמישות
אותה חויה חוויתי בצורה עוצמתית באירועי לוח השנה שנוספו לאחר שובנו ארצה. מצאתי את עצמי לא פעם נבוך אל מול הימים האלו. מצד אחד התחושה המאד עוצמתית מבחינה ציבורית למחויבות לימים האלו, לא אחת על גבול הקנאות, ומאידך אני בעצמי, למרות שמנסה להתחבר פשוט מרגיש מנותק.
כל זאת על אף הסביבה שגדלתי בה שראתה ערך גדול בימים האלו.
השינוי האמיתי שחל אצלי, הגיע בדרך סבילה ללא מאמץ מיוחד מצדי. לאחר שהתגייסתי, משהו השתנה בי בצורה מהותית. כמה שזה יכול להישמע נדוש, כשלבשתי את המדים, הורדתי מעצמי גם מטאפורית, את בגדי האישיים ולבשתי בגדים ציבוריים. כל חיי וחיי משפחתי(התגייסתי נשוי+) נסובו סביב הצבא, מעכשיו כל אירוע קיבל משמעות שונה לחלוטין.
לראשונה חוויתי את זה, כשהגעתי לכותל במדים. הכותל, מקום שבתור ירושלמי נהגתי לפקוד המון, פתאום קיבל נופך אחר לחלוטין. וככה מצאתי את עצמי בהמון פינות חיים שפשוט קיבלו זווית אחרת.
כשהגיע יום הזיכרון, הצטרפתי לאישתי לבקר משפחות שכולות, הורים של חברי פלוגתו של חמי, שנפלו במלחמת של"ג. כמובן שהגעתי לבוש במדים, וזו היתה הפעם הראשונה שהצלחתי לחוות משהו אמיתי מהיום הזה, מצאתי את החיבור שכל כך חיפשתי.
היום אני כבר לא חייל, אבל המקפצה הזו שקיבלתי, כן לימדה אותי שהדרך הנכונה להתחבר לאירועי העבר, היא ליצור קו ישיר להווה. ההווה, שבכל עוצמתו יכול לסחוף אותנו ולהשכיח מאיתנו(לרוב זה טוב) מאין באנו ולאן אנו הולכים.
לא ליצור חיתוך גס של עוצמת ההווה ודחיפת אירועים מנותקים. אלא יצירת חוטים מקשרים, לעיתים נימים דקים ולעיתים עבותות, שבונים יחידת עומק בין העבר להווה ולעתיד.
ואולי לכך התכוון הרמב"ם, שפסק שאדם חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, לא אירוע זיכרון רחוק, אלא אירוע הווה חזק.