ישי היקר! הי"ו
היום הוא יום שאנו כאן בארץ קוראים לו יום הזיכרון. יום זה קשור קשר ישיר עם היום שלאחריו, יום העצמאות. חיבור זה, בין היום שבישראל המודרנית אמור להיות יום אבל לבין האמור להיות מעין יום טוב, מסמל עבורי תופעה יסודית בקיומה של מדינת ישראל. נחזור לעניין זה לקראת סוף המכתב. כשהייתי הרבה יותר צעיר, כנראה אפילו לפני מלחמת ששת הימים, זכרוני שהטקסים שהתנהלו בירושלים היו מרשימים מאוד, לפחות בשבילי כילד. בצומת הרחובות יפו ושלומציון המלכה, ליד הדואר הראשי, הוקמה בימה ועליה נר נשמה דלוק. על הבימה היו חיילים שעמדו שם במשך כל היום. הייתי פעם באזור עם אמי, וכשהיא ראתה את החיילים היא אמרה לי שהמבוגר יותר היה חבר שלה בצבא במלחמת העצמאות, ושכל החברים שלו - או לפחות רובם - נהרגו. מאוחר יותר, כשעברנו במקום בדרכנו הבית, היו בדיוק חילופי משמרות, ואימא סיפרה לי שאחד מאנשי המשמר טופל על ידה במלחמה, שם ברחוב שלומציון המלכה, שהחלק התחתון שלו הוחזק בידי הערבים (אמי הייתה חובשת קרבית במלחמת 1958).
העיר הייתה עטופה אבל. כשהופעלו הצופרים ב-10 בבוקר, איש לא העז לנוע. ניתן היה לראות בפניהם של האנשים שלכל אחד ואחד מהם סיפור עצוב משלו במסגרת האבל הכללי. חבר, שכן, קרוב משפחה: אין אדם בארץ הזאת שאין לו את מי לזכור ביום הזה. ואולם, האבל והעצב שהורגשו ברחבי העיר- דגלים בחצי התורן, נעימות עצובות ומוכרות מנוגנות ברדיו, לא שיקפו הרגשה של הרס או חורבן. לא היה זכר ל"למה לנו כל זה?". להפך, פניהם של אותם ותיקי 1948, שעמדו שם על יד נר הנשמה שיקפו נחישות - נחישות מאוד נחרצת להמשיך לבנות את הארץ הזאת ולמרות כל האכזבות, למרות כל הקרבנות. הכל יודעים כי מעולם לא הורשה עם ישראל, פרט לתקופות קצרות מאוד, לקדם את האינטרסים הפיזיים והרוחניים בשלום ובשלווה ובבטחה, וקרוב לוודאי שזה לא יקרה עד בוא המשיח.
ביקש יעקב לישב בשלווה - קפץ עליו רוגזו של יוסף (בראשית רבה פרשת וישב),
אני מסופק אם היום, עם המצב המוסרי המדרדר בארץ, נשאר הרבה מאווירה הבונה של הקשר בין יום העצמאות ליום הזיכרון, אבל אני מקווה שאפשר להרגיש משהו מזה.
כבר הגיע יום העצמאות. מתוך שמחה וצהלה מודים אנו לה' על כל הנפלאות שעשה לנו ועל השינויים בקיום היהודי.
חברך ותלמידך
שלמה אומן
יום רביעי, בר באייר תשל"ז, 10.4.1977