געגועיי לדניאל. יפה תואר. יפה נפש. גבוה. פיזית. רוחנית. אנושית. אוהב תורה, לומד תורה, דבק בתורה; אוהב הארץ, אוהב החברים, עדין נפש. יפה נפש.
החיבור והתשוקה לכל העולמות לא יצרו איזון בין הדברים, והוא לא חי חיים בינוניים. הוא ביקש את המקסימום. כל הזמן. בישיבה. בצבא. בחיים.
בין הדברים המקסימים שהיו בו הייתה רגישותו המוסרית. בישיבה ובצבא כאחד. הוא לא היה יכול לסבול מצב בו נעשה עוול. לא כלפי חברים שלו; לא כלפי התורה; לא כלפי כפריי לבנון בעת שרותו שם. הוא לא הסכים שחבריו ליחידה יקטפו פירות בשעת "טווס" באזור; הוא לא הסכים לפגוע בעצי פרי כאשר אין חובה מבצעית לעשות כך. זה נבע מכיוונים שונים באישיותו: בשל היותו אישיות מוסרית מרשימה; בשל דביקותו הגדולה בריבונו של עולם והרצון למנוע חילול השם; בשל אנושיות פשוטה הרגישה לעוול; בשל היותו 'מנעטש', בן אדם.
אהבתי ללמוד איתו. הוא לא וויתר. בעיניו הגדולות, בשקט שלו, ברגישותו שלו לטקסט, למשמעויות שלו, להשתקפות בעולמו - לימוד משותף איתו היה מאתגר תמיד. אחרי השיעור היה בא לעתים וטוען כי נעצרנו מהר מידי, כי לא טיפסנו למקומות יותר גבוהים שמה שלמדנו היה יכול להוביל אליהם, כי לא הטמענו את מה שנלמד בחיים שלנו ממש.
 |
|
הרב שרלו (צילום: יחצ)
|
האהבה שלו הייתה מדבקת. הוא גרם לכל הסובב אותו לאהוב אותו; מתוך שאהבו אותו - אהבו גם את אהבותיו; מתוך שאהבו את אהבותיו - הוא גם איהב שם שמיים על הבריות. פעמים רבות אנשי אמונה הם אנשי זעף ומכאוב, הסורקים בעיניים הלוהטות בביקורת את סביבתם. לעתים אנו זוכים לחיות במחיצת תלמידי אמונה שאמונתם אוהבת, מחייכת, מבקשת, משתוקקת, מתחברת. החיים במחיצתו היו כאלה.
דניאל נפל בלבנון כמעט באותו תאריך בו נשאנו, אשתי ואני, שש שנים קודם לכן. יום הנישואין שלי ויום נפילתו שלו מתחברים בתודעתי כל שנה ושנה. אני מתגעגע אליו ולא יכול להשתחרר מהעומק שברית הדמים עם הארץ הזו ועם התורה הזו מחברת אותנו כל הזמן עם המציאות המיוחדת של החיים. איזה מחיר נורא נעקד מאתנו בהיותנו חיים בארץ הזו. כמה צריכים אנו ליטול את המשא שצריך להפוך אותנו לראויים לכך. בכוחו של הגובה, האהבה, החיוך, האמונה והאנושיות.
הוא חסר לי מאוד.