השבוע נחגוג את ט"ו באב, עליו נאמר "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב" שבו היו יוצאות בנות ירושלים בכלי לבן שאולין לחול בכרמים. לפשר השמחה אומרת הגמרא במסכת תענית (ל ע"ב) כי ביום זה "הותרו השבטים לבא זה בזה", היינו: ביום זה התירו חכמים את האיסור שנכתב בפרשת מסעי, ולפיו בת שבט אחד אינה יכולה להינשא לבן שבט אחר. הסיבה לאיסור טמונה במעשה בנות צלפחד: היות שנקבע כי בת יכולה לרשת את נחלת אביה (אם אין בנים), היה חשש שבנישואיה לבן שבט אחר, תעבור הנחלה אליו וכך שבטה יפסיד חלק מנחלתו.
והנה, חכמים טעמו טעם לפגם באיסור זה. לא ייתכן שתהיה מחיצה כזאת, ואפילו אם היא תקפה רק למקצת הנשים, שתפריד ותבדיל בין שבטי י-ה. על כן הם חפשו סמך בכתוב והתירו לבסוף לבנות ישראל להינשא לכל בחור שתרצנה בו: "מאי דרוש? זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' - דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה" (שם).
איחוד קהילות
בימינו, כשלכל עדה ולכל שבט ואפילו לכל משפחה יש את המנהגים המיוחדים להם, ההלכות והמסורות, ראוי לזכור במדרש זה של חז"ל. ישנם רבים שבשם מסורת אבות אינם מוכנים להתחתן עם בני עדות אחרות ואף סוברים שלא ייתכן שמי שנוקט במנהג אחד יכול להוציא את הנוהג במנהג אחר ידי חובה. אך, כאמור, לא זו היתה רוח חכמים.
דוגמה יפה לשילוב עקרון זה בשיקולי פסיקה ניתן למצוא בדברי החתם סופר (חלק ה השמטות סימן קפח). אנשי עיר אחת פנו אל החת"ס עם בעיה. במשך שנים היו בעירם שתי קהילות - אחת אשכנזית ואחת ספרדית - כשלכל אחת מהן יש בית כנסת משלה. עם השנים עזבו תושבי העיר את המקום, ובעקבות כך נותר מספר מצומצם של אנשים משתי הקהילות. די אנשים לקיום שני מניינים לא היה ולכן הוחלט לחבר את שני בתי הכנסת לאחד. השאלה שעלתה היא לפי איזה נוסח ומנהג לקבוע את אופיו של המקום החדש, ושנית, האם אין בעיה שבני קהילה אחת ישנו את המנהגים בהם נהגו במשך שנים למנהגי הקהילה האחרת.
פוסק החתם סופר: אותו בית כנסת שיקבע כמרכז ושאליו ילוו שאר האנשים, הוא המקום שיקבע את הנוסח ואת המנהג. ואף על פי שלכל נוסח יש את השער שלו בשמים - כפי שנפסק בשם האר"י, שישנם י"ב שערים בשמים שבכל אחד נכנס נוסח של שבט אחר - הרי ששערים אלו נקבעים לפי המקומות ולא לפי האנשים, ולכן אם באו אנשים ממקום מסוים והתלוו לבית הכנסת שנוהג בנוסח אחר - הרי שמעתה אותו שער בשמים של אותו בית כנסת הוא השער שלהם!
והיכן מצינו הוכחה לכך? מביא החת"ס ראיה מן הסוגיא שלנו. אם התירו לשבטים לבא זה בזה, הרי שבהכרח קרה ששבט אחד עם נוסח מסוים התערב בשבט אחר. וכיצד יתפלל? ודאי שהוא איננו יכול להשאיר את מנהגיו שכן אז יעבור על איסור "לא תתגודדו". לכן, על כרחך הוא אימץ את מנהגי המקום - והנה, למרות שהוא החליף את הנוסח שלו, תפילתו מתקבלת. מכאן אפוא מוכח כי כל אדם, ולא משנה מאיזו עדה הוא, שמגיע להשתקע בבית כנסת עם נוסח שונה יכול לשנות את נוסחו לנוסח המקום ולא תיפגע תפילתו כי הוא זה.
ערך עליון
הנה למדנו על חשיבות האחדות של עם ישראל, שהיא ערך חשוב הרבה מעבר לחילוקי מסורות ומנהגים. ועל כן, כל מי שמצטרך לקהילה כלשהי באופן קבוע צריך לשנות מנהגיו כפי אותו מקום, שחס וחלילה לא תראה התורה כשתי תורות. ובכל מקרה, מובטח הוא כי תפילתו תתקבל בשמים.
המאמר פורסם בעלון השבת 'מסביב לשולחן'