"ה' סימא את עינינו כדי שהנס יהיה גדול": הנס של תהילה וביתה מעיין ויינשטיין

על ניסיך שבכל יום עמנו. חג החנוכה מביא איתו לקדמת הבמה את הניסים שקורים וקרו לכל אחד מאיתנו במהלך החיים. בפרויקט מיוחד לחנוכה אספנו סיפורי ניסים גדולים עליהם מודים בכל יום. תהילה ויינשטיין כותבת לביתה - מעיין על הנס הגדול שהתרחש לה כשהיתה תינוקת

חדשות כיפה
ל בכסלו התשפ
,
28 בדצמבר, 2019 17:45

צילום: shutterstock, סטודיו כיפה

מעיין מתוקה,

עברו מעל שש שנים מאז שקיבלנו אותך בשנית, ועם הזמן שחולף אני מרגישה בעוצמות חזקות יותר את ההודיה על כך שאת איתנו. הרופאים הגדירו אותך נס. "אני לא אדם דתי, אבל לכם יש סיבה טובה מאוד להגיד הגומל"- פסק אחד מהם. 

הכל התחיל שישה ימים לפני יומולדת שנה. אני עסוקה בהכנות ליומולדת שלך ושל רני, ואת שוכבת חולה: חום גבוה, ישנה המון. בעצם כל הזמן. אנחנו מוטרדים, אבל לא בצורה קיצונית. הולכים למרפאה, הרופאה לא נמצאת, והאחות לא מתרגשת ומשחררת אותנו. למחרת מבקשת מחברה שהיא אחות במקצועה לראות אותך, וגם לה זה נראה נורמלי. אני בתחושת מתח, אבל סומכת על המבינים.

באסרו חג שבועות אנחנו חוגגים יומולדת לא כ"כ שמחה. מוזר לחגוג לילדה חולה. את שוכבת, לא רוצה שירימו אותך על הידיים, החום לא יורד, והעיניים - עצומות, כל היום. שוב אני הולכת למרפאה, ושוב אין רופאה. האחות שולחת אותנו הביתה.

עובר כבר כמעט שבוע מאז שהתחלת להיות חולה, ומגיעה שבת. אני יוצאת איתך ועם שאר הילדים לכיוון בית הכנסת, כשאת בידיים, בוכה! (אח"כ הבנתי שרק כשאת בידיים את בוכה. כואב לך המגע). חברה פוגשת אותי, ומסבה את תשומת לבי לכף רגל הנפוחה והאדומה שלך. עד כדי כך הקב"ה סימא את עינינו. אפילו זאת לא ראינו בעצמנו. הטון שלה היה קצת לחוץ, וזה בדיוק מה שהיינו צריכים. כאילו חיכיתי שמישהו מבחוץ ייתן מענה למתח שלי. ברגע עברתי למצב אחר. אני קוראת לאבא מבית הכנסת, מכריחה אותו לחפש עזרה רפואית, ומהר.

בקול נשנק אנחנו יוצאים לבי"ח, לא לפני ששמים לב לכתם מכוער מתחת לברך- עיגול שחור. מאוחר יותר אמר לנו אחד מבני המשפחה שכשהוא ראה אותך בשלב הזה הוא לא האמין שנחזור איתך הביתה. 

איך לא שמנו לב? איך לא ראינו שהתינוקת שלנו במצב קשה? המחשבה הזאת שהטרידה אותי בטיפול נמרץ, לימדה אותי שיעור עצום.

בנסיעה אני יושבת לידך, מסתכלת עליך, אבל עדיין לא מבינה שאת נלחמת, נאבקת מלחמה של חיים. עד כדי כך לא מבינה, שהמחשבה שמטרידה אותי שחבל שאנחנו באים בלי הפניה, כי אם לא נתאשפז יהיה לנו מלא בירוקרטיה..

מגיעים למיון, ומתאשפזים. רווח לי, אם בגלל שהרגשתי שאנחנו בידיים טובות, אם בגלל שהרגשתי שלא נסענו בשבת סתם, ואולי בגלל הבירוקרטיה.

את שוכבת בעגלה ואנטיביוטיקה מטפטפת לך לווריד. מידי פעם גונחת, לא בוכה, מוציאה קולות של התייסרות. נראית סובלת, היום אני אומרת- נלחמת. עם צאת הכוכבים אני נוסעת לרני, שהעלתה חום. היא צריכה לינוק. אני נפרדת ממך בפשטות, בלי דרמטיות, לא מבינה שאנחנו ברגע גורלי, שהחיים תלויים, מתנדנדים, שברירים.

אחרי  כמה שעות אבא מתקשר להודיע שעברת לטיפול נמרץ. נלחצתי. בכיתי. טיפול נמרץ??? לא היה פה שום דבר דרמטי, איך זה יכול להיות?

אני נכנסת לטיפול נמרץ, רואה אותך קטנטונת (5 קילו וקצת, בגיל שנה! שבוע קודם שקלת קילו יותר) שוכבת במיטה גדולה, עטופה בקופסה שקופה, עליה מדבקות "בידוד", מחוברת להמון צינורות. המון. אפילו מקרוב בקושי רואים פנים, אבל אני כאימא מבחינה שהן נראות טוב יותר, ואת כל כך יפה ומתוקה. אני רוצה לחבקך, אבל את בעולם סגור- נאבקת בחיידק, נלחמת שהאיברים יתפקדו, לא מוותרת. המדדים מראים שהמערכות כמעט קורסות, כמעט. דם גופך מזוהם, ואת רוצה לחיות. אני שולחת יד לתוך עולמך המבודד, נוגעת בך, מרגישה, מלאת אהבה, אהבת אם, בוכה, ומתפללת...

מנהל המחלקה מבקש לדבר איתי, הטון שלו עצוב. "בתך במצב קשה"- הוא מסתכל לי בעיניים.אני רואה, מלמלתי. "במצב קשה מאוד" - הוא מוסיף בכבדות. הוא קלט מה שאני מבינה היום, שלא הבנתי עד כמה המצב קשה. הוא בעצם רצה להגיד אנוש, אבל חס עלינו.

זיהום. קריסת מערכות. הלב, הכבד, והכליות בתפקוד נמוך. גבישים בדם. הרבה מונחים רפואיים. הרבה רופאים, ממגוון מחלקות, מסתובבים, מסתודדים. מתח של טיפול נמרץ, ושקט. שעות קריטיות- הם ממלמלים. אם היא תשרוד את היממה הקרובה זה יהיה טוב, הם לוחשים.

ואני לא מוכנה לחשוב על אפשרות אחרת. גם כשבראש חולפת המילה פרידה, אני מסלקת את המחשבה ושולחת לך כוחות, ילדתי.

מסבירים לנו שמשערים שזה חיידק שתקף את הגוף. לאחר עוד כמה שעות שהוא גדל במעבדה, מגיעה תשובה חיובית. אפשר להגיד שזה משמח. יש כיוון לטיפול. מציינים באוזנינו שכנראה החיידק היה בגוף לפחות 5 ימים, ואולי אפילו שבוע. הרפואה יודעת שאחרי 24 שעות הוא מנצח..

טובי הרופאים מעורבים בסיפור, ואנחנו מרגישים בידיים טובות- שלהם ושל רבש"ע. מחזק לשמוע שמתפללים עליך בכל הארץ, אפילו אנשים זרים שמתפללים על תינוקת קטנה בכל ליבם.

בחלוף יומיים, כשהרופאים יתחילו להיות אופטימיים, האחות שאחראית עליך תגיד לי בטונים מתלהמים: "אתם לא קולטים שהילדה שלכם כמעט מתה, אתם לא מבינים איזה נס היה לכם". ככל שעובר הזמן אני מבינה עד כמה זה נס... השעות חולפות. שקט בטיפול נמרץ. מרגישים את השכינה ששורה למרגלותיו של החולה. 

אנו שמחים בכל צעד קטן: מוציאים מהבידוד, מנתקים צינורית או שניים, אבל הרגע המרגש ביותר הוא כשנותנים לי להניק אותך. בהתרגשות מצמידה את גופך לגופי, ומתפעלת מהמציצות הראשונות. החלב שלי, ילדונת, מלא באהבה, רוצה להעניק לך את כל הטוב שבעולם.

כל בוקר ביקור רופאים. כל בוקר מרגש לשמוע את הסיפור שלך, ואת שאלות הסטודנטים שרוצים לכתוב על המקרה שלנו עבודה, או לצלם את הכתמים בשביל מצגת קטנה. אחרי שלושה שבועות נפרדים מבית החולים. פרידה חלקית. אנחנו מבינים שהסיפור התפרסם בקרב אנשי רפואה, ומידי פעם אנחנו מקבלים תזכורות להודות.

שבוע לאחר השחרור, אני שומעת את מילות השיר "על ביתנו התינוקת שמור אלי הטוב" והדמעות נשפכות... תודה לך ריבון העולמים, ששמרת על ביתנו התינוקת, שהגדלת חסדך עלינו, שזכינו להרגיש עטופים באהבתך.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

x
מסכות ביתיות. אילוסטרציה צילום: יוסי אלוני, פלאש 90

צו של משרד הבריאות: חבישת מסיכות - חובה

קרא עוד