ביום הראשון, כשרקדו פה בישיבה לאחר הדלקת נרות היתה לי הרגשה ששרים את כל השירים של שמחת תורה, וזה נתן לי הרגשה של שמחת תורה. גם היום היתה לי הרגשה של שמחת תורה. ואנחנו נדבר על התורה. חנוכה היא המשך של שמחת תורה. מסוכות עד חנוכה יש שבעים יום. ומסתמא זה כנגד השבעים פרים. וחנוכה היא שמונה ימים, שהם כנגד תורה. בשמחת תורה יש איחוד של הקב"ה עם כנסת ישראל, שעושים סעודה קטנה, ומקריבים רק פר אחד. ויש איחוד של "אני ואתה". וזהו חג של תורה. כולם יודעים מה שמדברים בהשוואה בין שמחת תורה ובין חנוכה. סוכות הוא כנגד שבעים פרים, ושמחת תורה, שמיני עצרת היא המשך של סוכות. ומסוכות עד חנוכה הוא דבר אחר העומד בפני עצמו. ונדבר על התורה כי חנוכה היא באמת המשך של שמחת התורה.
יש קושי גדול בדברי הרמב”ם שמשוה את חנוכה לפורים. רמב"ם כתב (הלכות מגילה וחנוכה פרק ג הל"ג-ד):
וימים אלו הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים, והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה. כל שחייב בקריאת המגילה חייב בהדלקת נר חנוכה וכו'.
הרמב"ם אינו אומר דברים סתם. הוא מלמד אותנו שחנוכה ופורים הם אותו דבר. וצריך להבין את הדמיון, ומה מלמד אותנו הרמב"ם בדמיון זה.
הרמב"ם מתחבט בהקדמה למשנה תורה איך לחכמים הוסיפו על תרי"ג מצוות (הקדמה למנין המצות על סדר הלכות):
כל אלו המצוות שנתחדשו חייבים אנו לקבלם ולשמרם וכו' ואינם תוספת על מצוות התורה. ועל מה הזהירה תורה "לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו"?- שלא יהא נביא רשאי לחדש דבר ולומר שהקב"ה צוהו במצוה זו להוסיפה למצות התורה או לחסר אחת מאלו השש מאות ושלוש עשרה מצות. אבל אם הוסיפו בי"ד עם נביא שיהיה באותו הזמן מצות דרך תקנה או דרך הוראה או דרך גזירה אין זו תוספת. שהרי לא אמרו שהקב"ה צוה לעשות עירוב או לקרות מגילה בעונתה. ואילו אמרו כן היו מוסיפין על התורה. אלא כך אנו אומרים שנביאים עם בי"ד תקנום וצוו לקרות מגילה בעונתה כדי להזכיר שבחיו של הקב"ה ותשועות שעשה לנו והיה קרוב לשועתנו כדי לברכו ולהללו וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה (דברים ד', ז') "כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים וכו'" ועל דרך זו היא כל מצוה ומצוה שהיא מדברי סופרים בין עשה ובין לא תעשה.
הרמב"ם מלמד אותנו שיש רק דרך אחת שבה אפשר לתקן מצוות, כגון מגילת אסתר. ואחרת אי אפשר להוסיף. ההוספה היא כדי להודיע על הנכונות של מה שכתוב בתורה: "מי גוי גדול וכו'" שיש כוח של תפילה לכלל ישראל. וזה ענינו של כלל ישראל, וכמו שהנביא אומר (ישעיהו מג, כא): "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו". כל התכלית של כלל ישראל היא: "תהילתי יספרו".
והרמב"ם אומר וגו'. הרמב"ם רומז לזה שיש עוד פסוק, שכתוב כהמשך לפסוק שהוא מביא, וגם הוא שייך לענינינו. והפסוק הוא: "ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נתן לפניכם לפניכם היום". זה תורה. שני הפסוקים, הפסוק שהרמב"ם מביא והפסוק שהרמב"ם ורמז אליו, מדברים על מעלות של כלל ישראל. תפילה ותורה. כוח התפילה של כלל ישראל וכוח התורה של כלל ישראל. וכדי להודיע שתי מעלות אלו מותר להם לחכמים להוסיף על המצוות, ואין בזה משום בל תוסיף.
ועל כן אומר הרמב"ם שחנוכה ופורים הם אותו דבר. לשתי התקנות יש מקור אחד משותף, ואלמלא בסיס זה, אי אפשר היה לתקנן: לדעת ולהודיע מעלותיה של כלל ישראל, דהיינו כוח התפילה וכוח התורה של כלל ישראל. ועל כן הרמב"ם חוזר על ההשואה בין חנוכה ובין פורים שלוש פעמים.
הגמ' אומרת (מגילה דף יב, א):
שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם! אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. - אם כן שבשושן יהרגו, שבכל העולם כולו אל יהרגו! אמרו לו: אמור אתה! - אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם. - אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר? - אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים - אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא לפנים.
יש כאן מחקר המנסה לעמוד על הנהגת ה' ית', ולכאורה נראה ששייך לדברי הזוהר. אבל דברי רשב"י זה לא נסתר, זה נגלה. והם שאלו את רשב"י מה הנס הזה של פורים: מדוע נתחייבו ומדוע ניצלו.
"אמרו אתם". גם זה חידוש, הרי הם שאלו את רשב"י, ובמקום לענות הוא קודם שואל אותם מהי התשובה שיש להם. צריכים לדעת שזה קשור ליחס שבין תלמיד לרב. היחס שבין תלמיד לרב הוא חיבור. כשתלמיד פותח את פיו לומר משהוא, מיד נדלקים אורות. כשתלמיד מוציא שאלה מפיו, מיד נדלק אור. ולא רק אצל הרב, אלא גם אצל התלמיד. זה מה שאמר רשב"י לתלמידיו, ברגע ששאלתם צריך להיות אור גם אצלכם. אם שאלתם אני מרגיש את ההבדל. יש אור. ויש אור גם אצל התלמידים. עצם הדבר ששואל זה תורה. ותורה היא מהשמים. גם שאלות הן מהשמים. ותדעו שכל השאלות שאתם שואלים הן מהשמים. גם אם אתם לא מבינים את זה. והיינו צריכים להאריך בזה שזה יסוד של חינוך של תלמיד חכם.
על כל פנים התלמידים שאלו שאלה ורשב"י תירץ. לכאורה מדוע השאלה קיימת רק בפורים, ואתה שאלה היתה יכולה להשאל על חנוכה. אם יש מקום לשאול, דהיינו שכך יהודים לומדים היסטוריה שהיסטוריה זו הלכה, ממילא צריך את אותה שאלה לשאול גם על חנוכה.
גם דבר זה צריך להדגיש.
יש שני פרקים ברמב"ם שצריך ללמוד אותם וששייכים לכאורה להיסטוריה. האחד הוא ההקדמה למשנה תורה. שם הרמב"ם מאריך בהיסטוריה כיצד התורה עברה מדור לדור. הרמב"ם אינו אומר סתם היסטוריה. זו תורה. ובסוף, אחרי שהרמב"ם מאריך לבאר את סדר העברת התורה, כותב הרמב"ם נמצא שרבינא מרב אשי וכו' עד שהרמב"ם מגיע שוב למשה רבנו והמרב"ם מסיים: ומשה רבינו מפי הגבורה, נמצא שכולם מה' אלוקי ישראל. זהו. צריך את כל האריכות של ההיסטוריה של העברת התורה כדי לדעת שהכל הוא תורת ה' אלוקי ישראל.
הרמב"ם בפ"א מהלכות עבודה זרה מאריך לבאר את דרך הטעות של העולם, עד שהגיעו לאברהם אבינו. גם כאן אין זה היסטוריה. זו תורה.
וכאן, שתלמידי ר' שמעון בר יוחאי שואלים אותו מפני מה היו כל הגזירות של פורים, יש לימוד. וכיון שזו הדרך ללמוד את ההיסטוריה של עם ישראל, אותה שאלה לכאורה היתה צריכה להיות קיימת גם ביחס לחנוכה.
לכאורה יש מקום להגיד פשוט, שאין כלל מקום לשאול שאלות. הרבש"ע מנהיג את העולם. ואף שכולם יודעים את זה גם זה תורה.
יש סיפור חסידי על רבי אחד כשהיה עדיין חסיד והוא חזר מהרבי שלו לאחר הרבה שנים, שאל אותו חותנו מה למדת שם כל כך הרבה שנים. ענה לו החסיד, אני למדתי שהרבש"ע מנהל את העולם. החותן שלו התחיל לצעוק. זה למדת?! הוא קרא למבשלת: שפירנצה! מי מנהל את העולם? ענתה לו: הרבש"ע. אמר לו החסיד: היא אומרת, אבל אני יודע. יש הבדל גדול, וזה לוקח הרבה שנים. זה לימוד.
ואם כן בעצם זה לא שייך כלל לשאול. אז מה רצו תלמידי רשב"י? האם כל העולם כבר מובן שהם שואלים על פורים? הרי יש מילירדאים של בני אדם באלפי דורות, ואין לנו הבנה במה שקרה להם, אלא שהריבונו של עולם מנהל את העולם. ואם כן מדוע הם שאלו על פורים?
צריך לומר שמה ששאלו על פורים הוא משום שיש הבדל בין פורים וביןחנוכה. מגילת אסתר הוא חלק מכתבי הקודש. זה תורה. ותורה ניתנת להדרש. הם לא שאלו סתם שאלות, אלא מפני שזה כתוב וכמו שאני צריך להבין כל פסוק אני צריך להבין גם את זה. כשלומדים מגילת אסתר, שהוא תורה שבכתב, הם שאלו את רשב"י איך ללמוד את הפסוקים האלו. אבל בחנוכה אין לנו כתבי הקדוש. ועל כן לא שאלו על חנוכה אלא על פורים.
זה תירוץ אחד.
יש עוד הבדל מכיון שבימי אסתר ומרדכי עוד היו נביאים. והנביא אומר (עמוס ג, ז): "כי לא יעשה ה' אלוקים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים". ומכיון שהיו נביאים חשבו תלמידי רשב"י שאולי היו גילויים, שה' גילה את סודו לנביאים. ואם ה' גילה את דרכי ההנהגה לנביאים, אולי הדברים ידועים לרשב"י. אבל בנס חנוכה לא היו נביאים.
וצריכים לדעת שכל מה שיש בתורה- זה תורה. אחזור עוד פעם, כל ענינינם של נבואה הוא חלק מיוחד של תורה. צריכים לדעת איך ללמוד נבואות. תלמיד הר"ן ביאר שיש הבדל בין דרגות הנביאים (פרשת תולדות. דבריו מתיחסים לנבואת מלאכי):
ואחר שהיה אחרון אין מן התימה אם באת אליו הנבואה בקושי, לפי שהיתה הנבואה באותו הזמן כבר היא מתמעטת והולכת, והיתה באה הנבואה בענין הסתום וההעלמה, כי ליוקר הדבר פעם יציץ ופעם יעלם, עד שהיה צריך לכל נבואה תכלית ההתבודדות והיה.... עד שהוצרך לומר אל המלאך שיבארה לו, כמו שנאמר (זכריה ד', ד' ההפטרה של שבת חנוכה): "ואען ואמר אל המלאך הדובר בי לאמר מה אלה אדוני"
וכן מבוארים הדברים בדרשות הר"ן (סוף דרוש ה'):
ואין מן התימה אם נעלמו ונסתמו הדברים, כי יש לזה שתי סבות, האחת מצד עצם הענין הראוי להסתר והעלמה כדי שלא ישתוממו רבים מצד אורך הזמן. והשנית כי הנבואה בעת ההיא היתה הולכת ומתמעטת, וידוע כי מדרגותיה הם הביאור וההעלמה, כאשר נתבאר שמדרגת אדון הנביאים שהיא היותר עליונה היתה בתכלית הביאור כאשר נאמר: "במראה ולא בחדות. ויתחייב מזה שיהיה בזמן קרוב להפסק הנבואה בתכלית ההעלם זה באו מראות זכריה בתכלית העלם עד שלא מצאו המפרשים בהם ידידהם ורגליהם.
דבר זה, שהנביא אינו מבין את פשר נבואתו אינו מצוי בשאר הנביאים, אף שהוא מצוי בזכריה. בנביאים הראשונים הנביא ראה את המחזה וראה את הפירוש, כי פירוש הנבואה הוא עצמו חלק מהגילוי של הנביא.אבל בימי זכריה היה כבר הימים האחרונים, הנבואה התחילה להסתלק מכלל ישראל. ולא רק הנביא היה במדריגה נמוכה יותר, גם הגילוי של הנבואה היה ברמה נמוכה יותר.
הנבואה עוממה כבר, והמושגים לא היו ידועים ומובנים לנביאים.
ועובדה זו שהנבואה עומדת להסתלק מישראל היתה ידועה לכל, ולא רק לנביאים עצמם. אין נבואה יותר. וכשכלל ישראל ידעו דבר זה, שאחרי כל כך מאות בשנים של נבואה, מאז אברהם אבינו וממשה רבינו, הנבואה עומדת להסתלק, היתה עצבות גדול. "נביא מקרבך" הוא צורך של כלל ישראל. כלל ישראל לא מקבלים סתם דברים מיותרים. אלא מפני שכך צריך להיות. אם יש אורים ותורים, זה משום שצריך אורים ותומים. ואם יש נבואה, זה משום שכלל ישראל צריך נבואה. ולכן משה רבינו קיבל את ההבטחה: "נביא מקרבך כמוך", כי כך צריך להיות כלל ישראל. אנחנו לא מרגישים מה חסר לנו. אבל אז ידעו שיש נבואה וזה מתחיל להפסק. ואז היתה עצבות גדולה, ותמיהה, מה יהיה איתם!?
וזהו הביאור של סוף נבואת מלאכי: "זכרו תורת משה עבדי". אלו לא רק דברי התעוררות. אלו גם נחמה. תורה לא תפסק, כי התורה יהא נצח. נבואה תסתלק. יש ירידה בדורות, והדור לא ראוי. אבל תורה לא תסתלק. "זכרו תורה משה עבדי". זה היה חיזוק של כלל ישראל.
וחשבתי שיש עוד ענין בדברי רשב"י. נכון שהיתה שאלה מדוע נגזר על אותו הדור כליה. אבל יש הבדל בין פורים לחנוכה. בפורים היה בעיה של מלחמה עם איש אחד. מה התפילה שלנו בפורים: בימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה כשעמד עליהם המן הרשע ביקש להשמיד וכו'. בסך הכל היה איש אחד. אמנם זה נכון שהיה ראש המניסטרים, והיה כוח גדול, והיתה טומאה גדולה. אבל בסך הכל היה איש אחד. וגם לא מאריכים עליו הרבה: ותלו אותו ואת בניו על העץ. בחנוכה זה לא היה כך. בחנוכה היתה מלחמה של אומות. כשקם עליהם מלכות יוון הרשעה. היה ענין של מלכויות. ועל זה לא צריך לשאול מדוע זה קרה. יש ברית עם הקב"ה: "אם בחקותי תלכו וכו' ונתתי שלום בארץ". ואם להיפך, לא נתתי שלום בארץ. לא שואלים מדוע יש מלחמה. יש ברית. וכשלא מקיימים את הברית, אז יש מלחמה. והמלכות היתה מארבעת המלכויות שאברהם אבינו ראה. ועל זה היה ברית בין בהתרים. הברית התחילה ממצרים. וגם יוון כתוב שם: "אימה וחשיכה"- זה מלכות יוון. שאברהם אבינו ראה החושך של מלכות יוון. ועל מלכות יש לנו ברית, ולא ישאלו את רשב"י למה. זה מבואר בפסוק: "אם בחוקותי תלכו וכו'". מה זה "בחוקותי תלכו"- שתהיו עמלים בתורה. ואם לא תהיו עמלים, אין שלום בארץ. ולכן היה צריך נס. ויש כאן אריכות, ולא כמו בפורים שתלו את המן על העץ.
והמלחמה של יוון היתה על תורה. כן מבואר בעל הניסים: "דנת את דינם". פירוש, היה משפט. ונאמר עוד: "רבת את ריבם וכו' ונקמת את נקמתם". והוא כמ"ש בפרקי אבות (סוף פרק ד): הוא הדיין הוא עד הוא בעל דין וכו'. וזה מה שאנחנו אומרים: רבת את ריבם, דנת את דינם נקמת את נקמתם"
המשפט הוא על שהיוונים רצו "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצוניך". יש כאן שני ענינים. האבודרהם כתב: להשכיחם תורתך ע"ש (ירמיה כג, לז): "להשכיח את עמי שמי".ע"כ. אמנם צריך ביאור, שבתפילה כתוב: להשכיחם תורתך, ולא כתוב להשכיחם את שמי? אלא שכל מה שרוצים להשכיח את התורה, הכוונה היא באמת להשכיח את הרשב"ע. הרשב"ע והתורה חד הוא. לכן "תורתך" זה "אותי".
אנחנו יודעים שברכת התורה היא מהתורה. מנין?- "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו". שם ה' הוא תורה, וזה אחדות ה' ית' ותורה. זה מה שכתוב: להשכיחם תורתיך. אני והתורה חד הוא.
יש עוד יסוד שצריך להזכיר אותו בענין תורה. חז"ל אמרו שצריך ללמוד בחבורה. אבל גם ביחיד שלומד תורה לבדו יש שכינה. שנאמר "בכל מקום אשר אזכיר את שמי וכו'". מכאן שיחיד יכול ללמוד תורה לבד. והלימוד הוא כנ"ל, שהתורה זה שמו של ה' ית'. אבל עדיין צריך ביאור, למה כתוב "אזכיר" הרי מדובר על לימודו של האדם, וצריך להיות כתוב "תזכיר". מכאן לומדים עוד יסוד. כשאנחנו לומדים תורה, הקב"ה לומד איתנו. כל מקום שלומדים תורה, זה אני ואתה. זהו יחוד ה' וקריאת שמו על ישראל ועל התורה.זה אחד. הכל אחד.
יש עוד פסוק: "הבן יקיר לי אפרים וכו' מדי דברי בו וכו'". מהו "דברי בו". כתב התרגום יונתן, שדברי בו- זה תורה. שה' ית' הוא מדבר את התורה עם הלומד.
ומהו "להשכיחם תורתך"? היוונים לא רצו להשכיח את התורה. כמו שהיוונים לא הרסו את ההיכל אבל הכניסו צלם. לא זרקו את השמן אבל טמאו אותו. כי כל כוונת היוונים היתה לחלק מקדושת ישראל. שיהיה היכל, אבל של עבודה זרה. שיהיה שמן, אבל שמן שאינו של קודש. וכן בענין התורה. שיהיה תורה, אבל לא תורת ה'. זהו להשכיחם תורתך.
"ולהעבירם מחוקי רצונך". לא את עצם המצוה, אלא שזהו רצון ה'. בהתחלה גזרו על שבת וראש חודש ומילה. לדעתי הפירוש הוא שאלו הקדמות של תורה, לפני מתן תורה, לפני מעמד הר סיני. זה היה קודם. רצון היוונים היתה לנתק הקדמות של תורה. שיהיו אבל ללא תורה.
וזהו הביאור: "רצוניך". יש מצוות שעליהן לא היה איכפת ליוונים. אבל האמונה שזה רצון ה', בזה רצו לפגוע לנתק.
ביחס למגילה הגמ' אומרת (מגילה טז ב'):
אמר רבי תנחום, ואמרי לה אמר רבי אסי: מלמד שצריכה שרטוט כאמיתה של תורה.
וצריך להבין מהי "אמיתה של תורה"? משמע שיש תורה ויש אמיתה של תורה. כל התורה היא אמת, אבל יש אמת של האמת. ואומר ר"ת אמיתה של תורה זו מזוזה. מפני שבמזוזה יש אמיתה של תורה: אמונה בה' קבלת עול מצוות, קריאת שמע. וזה מה שרצו היוונים, לעקור את הענין של אמונה.
גלות יוון לא היתה גלות שגלו מארץ ישראל, לעומת שאר הגלויות שהיו גלויות מארץ ישראל. אז מדוע היא נקראת גלות? אבל הפירוש הוא כמו שאומר הרב סעדיה גאון, שבלי תורה זה אין עם ישראל. שאין אומה זו אומה אלא בתורתה. זו כוונת היוונים לעקור מעם ישראל את האמונה, פירוד מתורה ומאמונה. זה "מחוקי רצוניך".
בתקופה זו, היה קושי גדול. הנבואה נסתלקה, ונשארה רק התורה. ואז היה זינוק. הגמ' אומרת (תמורה דף ט"ו ע"ב) שעד הדור של ר' יוסי בן יועזר (שזהו דור החשמונאים) לא היה מחלוקת, ומאז היתה מחלוקת. וכלשון הגמ': הוו גמירי כמשה רבינו. ושם הגמ' דנה: והא תניא: משמת משה, אם רבו מטמאין - טמאו, אם רבו טהורין - טיהרו! דהיינו שגם עד ימיו היה מחלוקת. עונה הגמ': ליבא דאימעיט. גם עד ימיהם היתה מחלוקת, כדרכה של תורה. אבל כשהיה רוב כולם ראו שדבריהם אמת. אבל משמתו, אף שקבלו את דעת הרוב, אמרו שיש מקום לדעת המיעוט. וזו הכוונה של הגמ' ליבא דאימעיט. וכל זה משום שהיתה פגיעה בפנים. וזה היה שוני נוסף בין גלות יוון ובין שאר הגלויות. המתיוונים היו בתוככי עם ישראל. וזה חלק מהקללה שבתורה: "בכם" (ויקרא כ"ו ודברים כ"ט). וזה פגע בלב של ישראל, וע"כ אומרת הגמ' דאימעוט ליבא. הלב של כלל ישראל נהיה יותר קטן. זהו הגלות. וזהו להשכיחם תורתיך. להקטין את התורה ולהקטין את לב.
מובא בשם המהר"ם מרוטנברג שהיתה תביעה מכיוון שזלזלו בעבודה. ומכיון שמסרו את נפשם על העבודה, היתה סייעתא דשמיא. זהו יסוד מסירות נפש. והמסירות נפש הביאה לידי "דנת את דינם ונקמת את נקמתם".
אמנם בבית שני לא היתה נבואה. אבל כתוב שבבית שני היה זיוה של תורה ותפארתה של תורה. בפרקי דר' אליעזר מביא אחד עשר דברים שהיו רק בבית שני. בבית ראשון כל אלו לא היו. וזה משום שבבית שני לא היה נבואה וכשנסתלקה נבואה מהשמים נתנו דברים חדשים.
זיוה של תורה ותפארתה של תורה וגימור של תורה היו רק בבית שני. נכון דאימעוט ליבא, והלב נהיה קטן, והמוח נהיה קטן, אבל היו גילויים חדשים של תורה. והגילויים היו איך מעבירים את התורה מרב לתלמיד. וכל זה היה בבית שני.
הנס של חנוכה היה שהיה מתן תורה חדש. זיוה של תורה נתנה בבית שני. הגמ' בסוטה (מ"ט ע"א) אומרת שמשמת ר' יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה. רש"י אומר שאינו יודע מהו. ונדמה שאפשר לומר שהכוונה היא למה שאמרנו בבית שני נתנו זיוה של תורה. ר' יוחנן בן זכאי היה אחרון של בית שני. כל זמן שהיה בית שני, לגדולי התורה היה זיו של תורה. תורה יש לה זיו. ואנחנו חיים מאותה הזיו.
זה היה ענין כוחה של תורה שהתגלה בבית שני. נבואה נסתקלה, ואין נביאים, אבל חכמה של תורה קיימת. ויש חכמה של תורה, שהיא במקום נבואה. כמו שאמרו חז"ל בבבא בתרא. ואומר הרמב"ן שכוונת חז"ל שיש חכמה בדרך של נבואה. זה לא נבואה. אבל יש זוהר גדול של חכמה, בדרך של נבואה, זהו גילוי שכינה שהיה בבית שני.
מה זה תורה? הגמ' אומרת דברי חכמים כמסמרות נטועים. בפשטות, זה תקוע. אבל סימן של תורה הוא שפרה ורבה. וזה חכמה בדרך נבואה. לא ציטטים. חכמה פורה. דברי חכמים כמסמרות, אבל גם נטועים. פירוש שפרה ורבה.
זה מה שהיה בבית שני. נתנו דברי תורה שפרים ורבים. חכמה של אמת היא, כמו שכל אחד יכול לראות, כמו שראינו אצל ר' שמעון בר יוחאי: מה אתם אומרים, מיד כששואלים שאלה- פורחים. זה יציץ ופרח.
וזה ענין של חנוכה. הרמב"ן מביא (פרשת בהעלותך) שאהרון נצטער ואמר הקב"ה שלך יותר גדול. והרמב"ן אומר שהכוונה היא לחנוכה. וזה משום שענין המנורה הוא עדות שהשכינה שורה בישראל (שבת כג ע"א). מה זה שכינה שורה בישראל? כי פרשת "בהעלותך את הנרות" היא הפרשה הראשונה, הלימוד הראשון שנאמרה למשה רבינו במשכן. הענין הזה של תורה, היא השכינה השורה בכלל ישראל.
מהגמ' (יומא כ"ח ע"ב) מוכח שישיבה היא המוסד הראשון של כלל ישראל. הגמ' דנה באפשרות להבחין בין שעות וחלקי היום. אומרת הגמ' שאין ללמוד מאברהם אבינו: דשאני אברהם אבינו דזקן ויושב ישיבה היה. ומבאר רבינו חננאל: שלומר שכינה עמהם. כל אחד יכול לראות את זה. כשהשכינה שורה זה לא קשה איך יודעים גם נושאים כנץ החמה וחצות היום.
זהו ענין חנוכה, שנתנה זיוה של תורה. הנבואה פסקה, אבל היתה נחמה שחזרה זיוה של תורה לישראל.
הרמב"ם (פ"ד הלי"ב) אומר:
מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד.
לכאורה כל המצוות הן חביבות וברמב"ם אין מילים מיותרות. הרב המגיד אומר שכוונת הרמב"ם לנאמר בגמ' שמי שזוכה לקיים מצות חנוכה זוכה לאהבת תורה. זוכים לתורה. בשום מצוות אין הבטחה של תורה. אבל מכיון שחנוכה הוא אור תורה הוא זוכה או שבניו יהיו ת"ח או חתניו יהיו ת"ח או שהוא עצמו יזכה לתורה. אדם יכול לזכות באור של תורה על ידי קיום מצות חנוכה. צריך עמלה של תורה, וזו הפתיחה. אבל יש דרכים קשות שבהן אדם זוכה לתורה. וכאן יש הבטחה אור של תורה שהיה בימי החנוכה עד היום הזה.
וגם זה לימוד שדרך התורה היא שאדם זוכה לאהבת תורה, ואז זוכה לכבוד תורה. ואז זוכה לתורה.
לא נמלט מעמלות של תורה. ללא עמלה של תורה לא נוכל לקלוט תורה. אבל אהבה של תורה היא עבודה נוספת. ובחנוכה זוכים עד היום הזה לזיוה של תורה. ומאהבת התורה שזוכה לה בחנוכה יגיע לכבוד התרוה ולעליה של תורה.
ה' ית' יזכה אותנו שתהיה שנתחזק בתורה ושעם ישראל יתחזק בתורה. אמן.