זה עתה הדלקנו את נרות החנוכה. לקחנו בידנו את השמש והבערנו בעזרת האש את הנר. והנה: אור.

א. איזה פעולה חשובה יותר הבערת האש או שמא האור המאיר מהנר?

יש והמצווה היא באש: "אש תמיד תוקד על המזבח" (ויקרא ו',ו') ויש והמצוה היא באור כגון: "נר ביתו עדיף, משום שלום ביתו" (שבת כג' ע"ב).

בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך. ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך.
(תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב)

האור משמש ביטוי לתורה ולמצווה: "כי נר מצווה ותורה אור". האש משמשת לביעור ולכליה לביעור ולהסרה: "והרשעה כולה כעשן תכלה".
אין ספק שאנו זקוקים לשני הכוחות אבל השאלה היא היכן המוקד? היכן העיקר?

בית שמאי הבינו שקודם יש להשקיע ב"סור מרע", בביעורו של המפריע והמעכב. כך, מכוחה של הבעירה, מכוח האש, הולך הרע ופוחת. בית הלל הניחו שמכוח אור הנרות, מכוח ההתגברות שבהארה ובהטבה, יבוא שלום על ישראל.

ב. מה קרה בימי החשמונאים?

בתחילה השתמשו החשמונאים באש לבער את הטומאה והרשעה. הארץ כולה מלאה בתרבות קלוקלת ששיאה בהצבת צלם בהיכל. לאחר מלחמה ביוונים ובמתיוונים, באו הכוהנים להאיר את היש: "ואחר כך באו בניך וטהרו את מקדשך".הכוהנים פעלו על פי הסדר הנכון :"סור מרע" ורק אחר כך:"עשה טוב".

ג. מה הוא המסר לדורות הבאים?

גם בחיי היחיד וגם בחיי הציבור יש ואנו נזקקים לאש המבערת והמכלה ולאור המאיר. האש מכלה ונעלמת והאור הולך וטוב. בכולנו בוערת אש יוקדת אך עלינו להיות מסוגלים לתרגם את האש לאור.

בן אדם כעץ שתול על מים
שורש מבקש.
בן אדם כסנה מול השמים,
בו בוערת אש.
י.רוטבליט

בית הלל מלמדים אותנו שהשימוש באש הוא רק אמצעי לקראת המטרה: האור. אי אפשר להגיע למיצוי התהליך בבעירה. כך גם בלבטים האישיים המתעוררים אצל כל אחד מאתנו. אי אפשר לתת תשובה חד פעמית, חדה וברורה:

תנא דבי ר' ישמעאל: בני,אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ,שנאמר: +ירמיהו כג+ הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע, אם אבן הוא נימוח;שנאמר: +ישעיהו נה+ הוי כל צמא לכו למים, ואומר +איוב יד+ אבנים שחקומים.
(תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ל עמודב)

רק מתוך הליכה אל בית המדרש ותרגומו של הפתרון לצרכים המיוחדים של כל אחד ואחד על פי אופיו (אם אבן...ואם ברזל) תצמח אורה גדולה לפרט ולכלל.
ומכאן:
"וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום" (משלי פרק ד' פסוק יח')
וכן:

"אור חדש על ציון תאיר ונזכה כלנו במהרה לאורו"