ימים לא קלים עוברים על עם ישראל. תהו ובהו. חושך ובלבול. בפרספקטיבה היסטורית, מאבקו הרוחני של עם ישראל עדיין לא תם גם בימינו אנו. אלפי שנים מאוחר יותר והמלחמה, בסגנונה המודרני, מול עולם ערכיה של יוון העתיקה עדיין חיה וקיימת.
אידיאל היופי החיצוני, פולחן הקניות, תרבות הרייטינג והטלויזיה, ההשתעבדות לכסף, ערעור יסודות התא המשפחתי, השאיפה הבלתי פוסקת למתירנות וחומרנות הפכו מבלי משים לחלק מערכינו. בני האדם מקדישים את עיקר זמנם ועניינם להישגיות חומרית. ייתכן ואנשים צמאים לעומק וערכיות אבל חלקם לוקים ברדידות ושטחיות. החברה לאיטה מתרוקנת מערכיה ומתקיים תהליך של היטמעות בתרבות העולמית.
אולי לקינו במחלת השכחה. אולי איבדנו את דרכינו. אולי שכחנו מי אנחנו ומהי תכליתנו כיחידים וכעם אך אין ספק שכל העת מתרחשת התמודדות בלתי פוסקת, אישית ולאומית, בין טוב לרע ובין אור לחושך.
הרב שלמה קרליבך ז"ל התייחס לפסוק והארץ הייתה תהו ובהו וחושך על פני תהום ולנאמר על כך בבראשית רבה חושך על פני תהום- זו מלכות יוון.
"שימו לב" אמר בהתלהבותו האופיינית, "חושך, חשכה הוא מלשון שכחה. שכחה וחושך זה אותו דבר. מה היוונים רצו מאיתנו?הם רצו שנשכח שיש אלוקים בעולם. היוונים רצו שנשכח שאנחנו עמו של הקב"ה. מה זו התבוללות? זו שכחה. ואז מתוך החשיכה ויאמר אלוקים יהי אור- חנוכה הוא חג של אור. האור של חנוכה מסלק את השכחה ואת הזרות".
חג החנוכה נרקם ממפגש טעון עם תרבות יוון שהובאה ארצה ממרחקים. אותה תרבות זרה הציעה ממנעמי העולם והצטיירה ככרטיס-כניסה לעולם הגדול. התרבות היוונית התקבלה כסמל לקידמה ועכשוויות ופשטה אט אט בכל רחבי הארץ. יהודים אימצו את התרבות ההלניסטית. רבים שינו את לשונם ומנהגיהם והתייחסו לאמונתם היהודית בביטול כתרבות שאבד עליה הכלח. ברצונם להידמות לבני יוון שינו היהודים את אורח חייהם, לבושם, חיי הפנאי שלהם וקיוו להפוך לחלק אינטגראלי מהאימפריה הגדולה.
המאבק היה ועדיין הינו על מהותו הרוחנית של עם ישראל. זוהי מלחמה מתישה ומלאה התמודדויות, פנימיות וחיצוניות, מורכבות. מלחמת אור בחושך. כנגד התפשטות החשיכה אנו נדרשים להוסיף אור. מטרת הדלקתם של נרות החנוכה היא להאיר באור רוחני את אותה חשיכה מתגברת. כשהשכחה מעמיקה מודלקים נרות החנוכה להבהיר ולהזכיר.
להתבונן ולזכור
בני הבית יושבים אל מול פני החנוכיה הדולקת ומתבוננים בשלהבות המרצדות. זו הסתכלות מעמיקה פנימה, לתוככי הנשמה. אנו מביטים באור הנר ומתמלאים בהארה ובקדושה.
חנוכה הוא חג האור, חג הזיכרון. מדי ערב כשהעולם כולו חשוך אנו מדליקים נר קטן אבל גדול. אנו מציבים את נרות החנוכה על החלון או בפתח הבית, כסימן מעודד ומלא תקווה לכל עובר אורח, שניתן להתגבר על החשכה והבלבול הקיימים אפילו באמצעות אור קטן.
אור הנרות מקרין לנו כוחות רוחניים המסייעים להתגבר על מכשולים גדולים הניצבים בחיינו. אנו מדליקים את נרות החנוכה בפומבי ומצהירים בכך שאנו בני העם היהודי ולא נשכח זאת. נרות אלו, באורם הצלול מצמצמים את העלטה הכבדה המקיפה אותנו במשך ימות השנה ומזכירים לנו את סיבת חיינו. במהלך שמונת ימי החנוכה האור המופלא הזה שוב מאיר בכל עוצמתו ומזכיר לכולנו מי אנו ומהי תכליתנו.
בימים אלו, כשהמציאות הפיסית והרוחנית המקיפה אותנו הולכת ומסתבכת, נתבונן בפנימיות נרות החג השואפים בכל כוחם להאיר את החשיכה, נזכר במהות קיומנו ונתמלא אורה, הרי אנשי אמונה לא נבהלים מאתגרים וממלחמות ארוכות ומורכבות וממשיכים להילחם בעוז על אמונתם, זוכרים?