השאלה
שלום רב!
אני מופיעה בטקס יום הזיכרון עם חילונים, ואני וחברה שלי הדתיות היחידות. אני מרגישה מוזר כשאני אתם ואני מגלה שהחברות שלנו נורא שונות, אני לא מבינה למה אני מרגישה ככה הרי הם אחים שלי, ואני צריכה לאהוב אותם.למה יש בינינו כזה ריחוק, למה אין אהבה,אני מרגישה שאני צריכה לעשות משהו כדי לקרב את שני החלקים הללו של העם ואני לא יודעת מה לעשות? אנא עזור לי
התשובה
שלומות!
צריך ללמוד להבחין בין שתי תכונות הפוכות. בין ריחוק הנובע כתוצאה משנאה או קיטוב מהותיים, פנימיים לבין ריחוק הנובע מהשוני, מחוסר היכולת לגשר על פערים כאלה ואחרים.
כאשר הריחוק נובע כתוצאה משנאה, מניתוק פנימי, ממאיסה - הרי שאז מדובר בביטוי נוראי למצב בעם ישראל. אין ואסור שתהיה שנאה מהותית לחילוניות אף שביום יום יש בינינו ריחוק גדול. צריך להבין שהריחוק נובע בגלל השונות, בגלל היחס השונה לחיים, בגלל הבעייתיות שבשבת משותפת או בלימוד משותף בבית הספר.
אנו כואבים את הניתוק, אנו מצטערים עליו. פשוט, אין לנו ברירה אחרת. הלוואי והמצב לא היה כך.
אסור לחשוב שזהו ריחוק מהותי.
צריך לחשוב איך לחיות יחד גם אם לא מוותרים על העקרונות. לחיות יחד אין פירושו לאבד את הזהות הדתית שלך, לוותר, להתנצל או להתפשר.
לחיות יחד, זה לפתח את האהבה הפנימית כך שכל חד יכול להעריך את השני ולתת לו מקום, לאפשר לו להופיע את חייו המלאים בשיא כוחם.
להיות יחד, זה להיות מסוגלים לשוחח על מה ששרוי במחלוקת מבלי להרגיש איום או חשש, תוך הקשבה הדדית ונכונות להבנת עומק הטענות.
לחיות יחד, זה לפרגן לאחר ולהכיר בצרכיו תוך עמידה על מה שלא אהיה מוכן לוותר כי הוא פוגע במהות החיים בארץ הזו.
מה מוטל עלייך?
לדבר לשוחח להתנהג כאדם. להשקיע בזולת בחסד ובאהבה לכל. כל זה תוך גיבוש עמוק יותר של זהותך. מתוך השיח הזה יווצר דיון פורה ואמיתי שממנו יצמח טוב לך ולסובב אותך. מובן, שברמת הכלל יש להשקיע רבות אבל זה מה שמוטל עלייך.
אולם, אין זה אומר שעלינו להתכחש לבעיות ההלכתיות הסבוכות המלוות אותנו, כפי שהדברים באים לידי ביטוי בשאלה הבאה:
שאלה
שלום.
יש טקס שאני מופיעה בו עם חילונים, ואני שמה לב שהם פשוט לא מודעים לקטע של שמירת נגיעה. אני לא מכירה אותם אבל אני לא רוצה להתרחק מהם, כדי לא לגרום לשנאת חינם. הם נתקעים בי בכונה ואני לא יודעת מה לעשות? אנא עזור לי, איך להתיי'חס אליהם.להתרחק מהם או אולי בטעות אני אכשל בשמירת נגיעה.
תשובה
ראשית, אני מבקש לעמוד על שתי נקודות כלליות:
1. רגישותך לשמירת ההלכה כמו גם להקפדה אישית על ענייני צניעות, ראויים להערכה.אכן, בכל עניין ערכי, לדבקות ולמסירות משקל גדול שאי אפשר להתעלם ממנו.
2. צריך לשמור על הגבול שבין הקפדה על הלכה מתוך שמחה ורוגע לבין עצבנוץ, טירדה וחוסר שקט ונחת.
להקפיד על הלכה אין פירושו שאי אפשר לחיות ולהסתדר ברוב המקומות.
לאור שתי הנחות היסוד הללו, אני מבקש להדגיש שאם הנגיעה היא מקרית או בלתי מודעת ומדובר במפגש חד פעמי מסביב לטקס כזה או אחר, צריך להתחמק עד כמה שניתן, ואם קרה שמשהו נגע בך תוך כדי הליכה או מעבר - אין בכך כלום. ויתכן שבגלל הרגישות וההקפדה שלך נראה לך שהם עושים זאת בכוונה ,אבל הם מתייחסים לכך אחרת, כי כל סגנון החיים שלהם שונה.
אם הקשר הוא מתמשך - מה שצריך בדיקה - ראוי להסביר ולהעמיד את הנוכחים על דרכי התנהגותך.
דברי על עצמך ולא עליהם. אל תגידי להם: "כיון שאסור אז..., כי אז משתמע שאת מדברת גם עליהם, וזה לא מתאים ולא נכון. הרי הם לא יבינו. תאמרי דברים בסגנון של "אני מקפידה על"...
אני בטוח שתצליחי.