המצוות שתלויות בתכלת
בכמה מקומות בתורה אנו מוצאים, שיש צורך בתכלת למצוות מסויימות:
* בציצית:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׁוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדרתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת.
במדבר, טו לח
* במשכן ובמקדש:
וּמִן הַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי עָשׁוּ בִגְדֵי שְרָד לְשָׁרֵת בַּקּדֶשׁ וַיַּעֲשׁוּ אֶת בִּגְדֵי הַקּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה:
שמות, לט א
כפי שאנו רואים, במשכן מופיעים יחד עם התכלת גם ארגמן ותולעת שני; אך הם נצרכים רק למקדש (ובטהרת מצורע), ולפיכך לא עסקו בהם אחר החורבן; בעוד שהתכלת נצרכת גם לציצית, שנוהגת בזמן הזה.
מהי "תכלת"?
ממה מופקת התכלת?
התוספתא (מנחות פ"ט) אומרת:
תכלת אין כשרה אלא מן החלזון. הביא שלא מן החלזון- פסולה.
וכן עולה בבירור גם מן הגמרא בכמה מקומות, שרק תכלת מן החלזון כשרה, וציצית הצבועה בצבע זהה שמופק ממקור אחר ("קלא אילן"), אינה כשרה לתכלת.
מנין למדו חז"ל, שהתכלת מופקת דווקא מחלזון?
יש לשאול, מניין למדו חז"ל שתכלת דווקא מחלזון? הרי בהבנה הפשוטה שלנו, "תכלת" זהו שם של גוון, ומניין למדו חז"ל שצריך להפיק את הגוון הזה דווקא מחלזון ולא מדבר אחר?
בעניין זה מצאנו שתי שיטות בראשונים:
הרמב"ם (הלכות ציצית פ"ב הל' א - ב) אומר:
תכלת האמורה בתורה בכל מקום- היא הצמר הצבוע כפתוך שבכחול (-כחול בהיר), וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו של רקיע; והתכלת האמורה בציצית, צריך שתהיה צביעתה צביעה ידועה שעומדת ביופיה ולא תשתנה, וכל שלא נצבע באותה צביעה- פסול לציצית, אע"פ שהוא כעין הרקיע...
כיצד צובעין תכלת של ציצית... מביאין דם חלזון...
כלומר, שהמילה "תכלת" אכן כוללת כל צבע כחול בהיר, אך בציצית יש דין מיוחד, שצריך שהצביעה תהיה עמידה, וזה מופק דווקא מן החלזון.
ואילו ברש"י נראה אחרת. בפירושו לתורה (שמות, כה ד) הוא כותב:
ותכלת. צמר צבוע בדם חלזון וצבעו ירוק.
(הערת אגב: "ירוק" בלשון חכמים, כולל את הגוונים הקרויים בפינו: ירוק, צהוב וכחול.)
נראה ברש"י, שזה הוא הפירוש למילה "תכלת". דהיינו: בלשוננו, "תכלת" היא גוון מסויים, ויש בגד בצבע תכלת, פרח בצבע תכלת, וכד'. אך בלשון התורה וחז"ל אין זה שם של גוון, אלא "תכלת" הוא חומר מסויים שיש לו גוון מסויים - "צמר צבוע בדם חלזון וצבעו ירוק". כפי ש"זהב" הוא דווקא חומר מסויים, ופלסטיק בצבע זהה אינו "זהב", ולא ניתן לייצר ממנו את המנורה, אף שהוא נראה בדיוק אותו הדבר. או "חלב" - לא כל נוזל לבן הוא "חלב", אלא דווקא מוצר מסויים, וחלב סויה אינו אסור לבשל בבשר, אף שהוא נראה כמו חלב. כך גם "תכלת" - זהו שם של מוצר מסויים, וכל דבר אחר, אף שהוא באותו הצבע, אינו "תכלת". הדבר נראה לנו מוזר, מכיוון שהתרגלנו להשתמש במילה "תכלת" במובן של גוון. אך בהתבוננות בפסוקים, נראה בבירור שזהו שם של חומר, ולא של צבע. כך למשל בשמות פרק כ"ה, פסוקים ב - ה:
וְזאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְערת אֵילִם מְאָדָּמִים וְערת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים.
כל הדברים המנויים ברשימה זו, הם חומרים, ולא שייך למנות ברשימה זו צבעים. האם שייך לומר "תקחו מאיתם אדום"? צריך להסביר, איזה חפץ אדום צריך לקחת. אלא ודאי, ש"תקחו מאיתם... תכלת", הכוונה היא לקחת חומר מסויים, ולא צבע.
וכן בעוד מקומות מוכח כך, ובשום מקום בתנ"ך ובחז"ל אין מופיע "תכלת" כשם של גוון גרידא, אלא כשם של חומר.
וממילא, סובר רש"י, שהמונח "תכלת" כולל בתוכו גם את החומר הצובע - דווקא צמר שנצבע בדם חלזון נקרא "תכלת", ולא צמר שנצבע בחומר אחר, ואף אם הגוון יהיה זהה לגוון התכלת.
בין רש"י לרמב"ם ישנן נפק"מ להלכה:
א. לגבי ציצית - יש הסוברים בדעת הרמב"ם (תפארת ישראל על המשנה; ועיין על כך במאמרו של ידידי הרב יהודה ראק, בתחומין ט"ז), שאם נצליח להפיק גוון הזהה לגוון התכלת מחומר אחר, וגוון זה יהיה עמיד, הרי זה כשר לתכלת של ציצית; שהרי לפי הרמב"ם, הצורך בחילזון הוא רק משום העמידות של הצבע. בעוד שלפי רש"י, ודאי שזה יהיה פסול, שהרי אין זה כלל "תכלת", ש"תכלת" משמעה צבע המופק מחילזון דווקא.
ב. לגבי בגדי כהונה - פשטות הרמב"ם היא, שלבגדי כהונה אין צריך כלל תכלת מחילזון, וניתן להפיק את התכלת של בגדי כהונה מכל חומר שהוא. בהלכות כלי המקדש (פ"ח הל' יג) הרמב"ם מזכיר רק את הגוון, שצריך להיות כחול בהיר כעין השמים, ואינו מזכיר את התנאי שצריך צביעה עמידה ושצריך חילזון. וכך מדוייק בהל' ציצית, בהלכה שהובאה לעיל:
תכלת האמורה בתורה בכל מקום, היא הצמר הצבוע כפתוך שבכחול...
והתכלת האמורה בציצית, צריך שתהיה צביעתה צביעה ידועה שעומדת ביופיה ולא תשתנה...
כיצד צובעין תכלת של ציצית... מביאין דם חלזון...
הרמב"ם מחלק בין התכלת האמורה בכל מקום בתורה, שבה צריך רק את הגוון הנכון ("פתוך שבכחול"), ובין התכלת האמורה בציצית, שבה יש תנאי נוסף שתהיה צביעה עמידה. ורק לצביעת התכלת של ציצית צריך דם חלזון.
ואילו לרש"י, ודאי שגם בבגדי כהונה צריך תכלת מחילזון דווקא - רש"י אומר זאת בפרשת תרומה, בעניין בגדי הכהונה, וזה הכרחי לפי שיטתו - אם משמעות המושג "תכלת" היא "צמר צבוע בדם חילזון", הרי שבכל מקום בתורה שכתוב "תכלת", הכוונה דווקא לזה ולא לדבר אחר.
כשמתבוננים במקורות, ישנן לענ"ד כמה ראיות לשיטת רש"י, ונביא אחת מהן. לפי הרמב"ם, שהתכלת נצבעת מחילזון משום שישנו דין מיוחד של צביעה עמידה, עדיין יש לשאול - מניין למדו חז"ל, שצריך דווקא צביעה עמידה? בעוד שלפי רש"י, אין צורך לחפש מניין למדו חז"ל שהתכלת מיוצרת דווקא מן החלזון - זו היא המשמעות של המילה "תכלת", וממילא פשוט שצריך דווקא חילזון. כפי ש"זהב" הוא זהב ו"חלב" הוא חלב, כך גם "תכלת" היא מחילזון, ואין צורך בלימוד מיוחד לשם כך.
וכן באחרונים, נראה שהשיטה המקובלת היא כרש"י, ש"תכלת" היא דווקא מחלזון. כך בדיונים על חידוש עבודת הקרבנות, שמזכירים שאחת הבעיות שצריך לפותרן היא מציאת חלזון התכלת. וכן גם לגבי ציצית, לא צבעו "תכלת" בצבעים הסינטטיים שהתחדשו בתקופתנו, למרות שהם עמידים מאד, אלא תופשים בפשיטות שצריך דווקא חילזון ולא צבע אחר.