אחת השאיפות הגדולות ביותר בחיינו היא הרצון להיות תמיד בשמחה. אך לא פעם אנו מוצאים את עצמנו תוהים מהי באמת שמחה וכיצד אמורה היא להתבטא באופן מעשי. האם אדם מחייך וצוחק הוא אדם שמח? מהו הגבול בין שמחה אמיתית לליצנות וקלות ראש? כיצד בתקופות קשות אפשר להיות שמחים עד כדי כך שנפסק להלכה שאפילו בעת צרה, חס וחלילה, כאשר צריך אדם לברך "ברוך דין האמת" צריך הוא לברך בשמחה?
בשאלות קשות אלו התלבטה הגמרא במסכת שבת (דף ל' ע"ב) - "בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרים זה את זה: כתיב - 'ושכחתי אני את השמחה' וכתיב - 'ולשמחה זו מה היא עושה'?" מתרצת הגמרא - "לא קשיא, 'ושכחתי אני את השמחה' זו שמחה של מצווה, 'ולשמחה זו מה היא עושה' - זו שמחה שאינה של מצווה". א"כ, שמחת מצווה זוהי השמחה הרצויה אותה שלמה המלך משבח ואילו שמחה שאינה של מצווה זוהי תופעה של ליצנות וקלות ראש שעלינו להימנע ממנה.
אך מהו גדרה של שמחה של מצווה? המהר"ל בספרו תפארת ישראל מבאר שלמילה מצווה יש שני שורשים:
- צ.ו.ה. - יש מצווה – הבורא, והוא ציווה לנברא מה לעשות.
- צ.ו.ת. צוותא - חיבור - קישור. המצווה יוצרת חיבור בין הבורא לנברא. שתי הוראות אלו משלימות זו את זו כאשר הקב"ה מצווה על האדם לקיים מצוות נוצר קשר וחיבור, צוותא, בין האדם לבוראו.
- צ.ו.ת. צוותא - חיבור - קישור. המצווה יוצרת חיבור בין הבורא לנברא. שתי הוראות אלו משלימות זו את זו כאשר הקב"ה מצווה על האדם לקיים מצוות נוצר קשר וחיבור, צוותא, בין האדם לבוראו.
על פי זה כל פעולה אשר האדם עושה ולא רק פעולות המופיעות בשולחן ערוך כחלק מתרי"ג מצוות) הגורמות לי להתחבר ולהתקשר אל הקב"ה - זוהי פעולה רצויה - זוהי שמחה של מצווה.
במילים אחרות אפשר לומר שהשמחה הרצויה היא שמחה הנובעת מאיזון אמיתי בין כוחות הגוף והרוח של האדם. כאשר כל כוחות האדם - הגוף, הנפש, השכל והנשמה מופיעים בצורה שלמה כאשר כל כח מגלה את תפקידו בכמות ובאיכות - במצב כזה - מתמלא האדם שמחה.
על פי זה ברורים דברי רבנו בחיי בפרושו לתורה (דברים, כ"ח, ו), "והשמחה במעשה המצווה, מצווה בפני עצמה, מלבד השכר שיש לו על המצווה יש לו שכר על השמחה", כלומר כל מצווה כוללת שתי מצוות:
- הביצוע המעשי של המצווה
- האופי שבו נעשתה המצווה – בשמחה, בחשק, המבטאים את הקשר הפנימי בין האדם למצווה. כמובן שלהגיע למצב מאוזן זה היוצר שמחה אמיתית פנימית, דרושה עבודה רבה, עבודה עמוקה ורצופה וכמו שכתב הרמב"ם בסוף הלכות לולב "השמחה ששמח האדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שציווה בהן, עבודה גדולה היא".
כיצד יכולים אנו להתקשר למדרגה גבוהה ופנימית זו?
אם ננסה לברר מהו המהלך הנפשי העובר על האדם, היוצר שמחה, נגלה שכאשר האדם מגיע למציאות מחודשת, מציאות שאתמול לא הגיע אליה וכעת הגיע אליה, מציאות שעניינה התחדשות והתעלות למדרגה עליונה יותר שמצד האמת היא למעלה ממדרגת האדם - היא הגורמת לאדם שמחה. לכן כאשר מסתיימת הרגשת ההתחדשות, כאשר הדבר נהפך להרגל האדם מאבד את שמחתו.
דוגמא לכך: אדם קנה מכונית חדשה. בתחילה הוא מאד שמח על כך - זהו דבר מחודש שלא היה לו קודם לכן אך כעבור זמן שמחתו תלך ותדעך עד שתיעלם כליל לאחר שהתרגל למצב החדש שכבר איננו חדש יותר. דבר זה יוצר לא פעם תסכול מצד אחד ושאיפה לדבר מחודש נוסף מצד אחר וכמו שאמרו חז"ל - "יש לו מאה רוצה מאתיים" וכן הלאה.
רק דבר אחד יכול ליצור באמת שמחה תמידית - כי תמיד תופיע בו התחדשות והתרעננות, התעלות והתפתחות ללא סוף. זוהי התורה - התורה שמקורה בהקב"ה - באין סוף, המופיעה בלימוד ובמעשה, היא המסוגלת לגרום לאדם שמחה פנימית עמוקה ורצופה היות והיא למעלה למעלה מן האדם אך שייכת אליו וכמו שכתב מרן הרב קוק בספרו מוסר אביך (פ"א פיסקה ח) "ועל דבר שהוא למעלה ממדרגתו בעצם (באופן עצמי) ועם זה הוא יפה וטוב לו, ודאי שראוי הוא לשמוח, כמו שישמח בבוא אליו דבר טוב מחודש, שכיוון שלא היה לו זה הטוב הרי מעלתו לא הגיעה לזה, וכיוון שנתחדש לו הטוב שלמעלה ממדרגתו, הוא שמח, אך אחר שכבר זכה אל הטוב ההוא כבר מדרגתו עלתה לזה הטוב ואין כאן מקום שמחה. א"כ כאשר יהיה לנו דבר שתמיד הוא למעלה ממדרגתנו והוא טוב לנו אז ראויה לה השמחה התמידית עם כל יושנה וזהו עניין - 'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים'"