כל עלון שבת, כל פינת הלכה, כל מוסד דתי, מזכיר מן הסתם בימים אלה לציבור ללכת ולברך את ברכת האילנות. ידועה היא ההלכה בשם רב יהודה (ברכות מג ע"ב; בתרגום): "מי שיוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים אומר 'ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם'.
לא ברור מדוע, אבל משום מה זכתה ברכה זו לחיבה מיוחדת. מראה נפוץ הוא לראות אנשים מתקבצים מסביב גינה או פרדס כדי לחזות באילנות ולזכות בברכה. בחורי ישיבה שאין מסביבם ולו עץ אחד, מחפשים אחר אותו זוג עצים שניתן יהיה לברך עליו. בעלי גינות מזמינים את קהל המתפללים לבא אליהם ולזכות בברכה, וכן הלאה וכן הלאה.
אך דומה שמרוב הלהיטות לברך את הברכה נשכח העיקרון העומד מאחוריה. חז"ל לא חייבו את האדם לחפש אחר עצים כדי לברך עליהם. חז"ל קבעו שאדם ההולך בדרכו, ובדרך רואה אילנות פורחים, יברך את הברכה. אך אם לא פגש בדרכו שום עץ, אין עליו כל חיוב. מבחינה זו, דומה ברכת האילנות לכל ברכות הראיה - רק אם קרה לאדם מקרה משמח עליו לברך שהחיינו, רק אם במקרה שמע האדם ברקים ורעמים עליו לברך, רק אם יצא לאדם לראות את הים הגדול, עליו לברך, ועל זו הדרך כל ברכות הראיה. וכשם שאין שום חובה, ואף ייחשב הדבר למוזר, שאדם ירוץ אחר ברקים כדי לברך עליהם, או שיבקש להיפגש עם חברו הטוב שלא פגשו ל' יום רק כדי לברך שהחיינו, כן יש לדעת שהחיפוש אחר אילנות כדי לברך עליהם לא היה מכוונת חז"ל כאשר הם תקנו את הברכה האמורה.
ומה ראינו להעיר על כך?
ודאי שאין שום בעיה ללכת ולתור אחר עצים כדי לזכות בברכה. הדבר מבורך ומעיד על חיבוב פנימי ועמוק של תקנת חז"ל. עם זאת, אסור לנו שהחיפוש אחר עצים יגרום לכך שנשכח את תקנת חז"ל המקורית בכל הנוגע לברכות הראיה. אנשים התרים אחר עצים עלולים להחמיץ את המטרה שאליה כוונו חז"ל בקבעם את ברכות הראיה. במקום שיטמיעו את חשיבות ההודאה שעל האדם לתת לבוראו ברגעי השמחה שהוא חווה בכל רגע מחייו או לשבח את היוצר על נפלאות הבריאה בכל עת שהוא רואה אותם, עלולים בני אדם לחשוב שהברכות אינן חלק משגרת יומו של האדם אלא מצווה מיוחדת שיש לעשותן בזמנים ובמקומות מסוימים דווקא. ולא היא, חז"ל תקנו את הברכות כדי ש"נזכור את ה' תמיד", ובכל צעד ושעל בחיים, בחוויות השונות ובמראות השונים נשבח אותו - ללא תלות בזמן ומקום.
ואכן, למרבה הצער, נראה שרבים אכן שכחו מטרה זו של חז"ל. שהרי, כמה אנשים מברכים שהחיינו על חבר טוב שלא ראו שלושים יום (בכפוף למגבלות ההלכתיות שלא ניכנס אליהם כאן)? ומי מברך הטוב והמיטיב על שמועות טובות? והנה, רק לאחרונה - מי טרח לברך את ברכת הגשמים במהלך החורף המבורך בגשמים שבא עלינו? מי הכיר תודה לבורא על עלייתה של הכינרת?
אכן, רבות מן הברכות נשכחו ונעלמו מאתנו. ייתכן והסיבה היא החשש המופרז לשאת את שם ה' בכל עת, למרות שחז"ל תקנו לנו זאת, אך המחיר הוא כבד. שכחנו להודות, שכחנו לברך, שכחנו לשתף את הקב"ה בשגרת החיים שלנו; השארנו זאת בעיקר לזמנים ואירועים מיוחדים.
על כן, עם קיום תקנת ברכת האילנות, ראוי שנזכיר לעצמנו שוב את תכלית ברכות הראיה כולנה - חז"ל בקשו שנזכור את ה' בתוך חוויות החיים היומיומיות שלנו, בדרך. וכשם שזכינו לקיים את תקנת ברכת האילנות כן נשכיל גם לקיים את שאר ברכות ההודאה ולאחרונה במיוחד - את ברכת הגשמים.