פתיחתא
מצינו בכתביו של רבי משה הפינצ'וקאי הסבר מעניין לגבי הביטוי התלמודי 'דאמרי תרווייהו'. לפעמים מופיע בגמרא ביטוי מהסוג 'פלוני ואלמוני דאמרי תרווייהו כך וכך', והכוונה היא ששניהם מסכימים לדין מסויים.
למרות זאת, טוען רבי משה פינצ'וק, חבויה בעצם כאן אי הסכמה. מדובר בשתי דמויות שחלוקות זו על זו, ומתעמתות בהקשרים רבים. במקרה, ישנה הלכה מסויימת ששניהם מסכימים אליה, אבל גם בהלכה זו כל אחד מגיע לאותה מסקנה מכיוון שונה לחלוטין.
במקרים אלו תשתמש הגמרא בלשון 'דאמרי תרווייהו' כשהכוונה היא לכך שלמרות שפלוני ואלמוני חלוקים בנושא, ולכל אחד יש דעה הנוגדת את חבירו, בהלכה הזו יוצא שלפי שתי הדעות מגיעים לאותה מסקנה. אנו נרצה להדגים את התופעה הזו, דרך רבי יוחנן וריש לקיש.
בחמש קם צייד
"אבות מלאכות ארבעים חסר אחת..."(שבת, פ"ז מ"ב).
המשנה מפרטת את שלושים ותשע המלאכות, ונהוג לחלק את הפירוט הזה לכמה וכמה קבוצות. אחת עשרה המלאכות הראשונות נקראות 'סידורא דפת': המשנה מתארת בהן את כל המלאכות שנחוצות כדי להכין לחם, משלב הזריעה ועד השלב שבו הלחם מוכן. לאחר מכן מופיעה קבוצת מלאכות המתארת הכנת בגד, ולאחריה רשימת מלאכות שמובילה ליצירת הכתב.
לכתיבה דרושים חומרי גלם, ואחד מהם הוא קלף. לשם כך צריך לצוד צבי, לשחוט אותו, להפשיט את עורו ולהכין את הקלף.. במהלך הכנת העור מתארת המשנה שתי מלאכות - מליחת העור ועיבודו. בנקודה זו מתעכבת הגמרא :
"היינו מולח והיינו מעבד! ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו - אפיק (הוצא) חד מינייהו (אחד מהם) ועייל (והכנס) שרטוט..." (שבת עה:).
תמיהת הגמרא קשורה לכפילות של מליחה ועיבוד - אלו הן מלאכות זהות. לכן, מסיקה הגמ', צריך להשמיט אחת מהן, ואין טעם למנות את שתיהן. אם נשמיט אחת מהן נקבל רק שלושים ושמונה מלאכות, אך המשנה הצהירה על שלושים ותשע כאלו, ולפיכך מסכימים רבי יוחנן וריש לקיש להשמיט את אחת מן המלאכות (מליחה או עיבוד) ולהכניס שרטוט במקום.
הגמרא משתמשת כאן, כאמור, בביטוי 'דאמרי תרווייהו'. נראה שאפשר להלביש בקלילות הצעה שתבאר את הביטוי הזה לאור הרעיון הפינצ'וקאי. אנו נטען שרבי יוחנן וריש לקיש נחלקו בשאלה איזו מלאכה יש להשמיט לפני שמוסיפים את השרטוט. לדעת רבי יוחנן יש להשמיט את העיבוד, ואילו לדעת ריש לקיש יש להשמיט את המליחה. אמנם, בסופו של דבר, שניהם משמיטים את אחת המלאכות ומשלבים במקומה את השרטוט, אך כל אחד מגיע לכך מכיוון שונה.
כדי להבין מדוע נחלקים רבי יוחנן וריש לקיש בפרט מעין זה, נצטרך לעיין מעט בדמותם.
פלאי העולם
בגמרא ביומא עג: נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש ביחס לחצי שיעור, למשל מי שאוכל חצי זית של איסור במקום כזית. לפי רבי יוחנן, אמנם אין עונש מלקות בחצי שיעור, - אבל איסור דאורייתא יש. לדעת ריש לקיש, לעומת זאת, חצי שיעור מותר מן התורה.
אחד הנימוקים של רבי יוחנן הוא ש'כיוון דחזי (ראוי) לאיצטרופי (להצטרף) - איסורא קא אכיל'. כלומר, אם לוקחים עוד חצי זית מאותו איסור ומצרפים אותו לחצי זית הקודם, יש איסור דאורייתא מלא. מוכרחים, אם כך, להבין שגם קודם היה כאן משהו אסור, כי אחרת כיצד נוצר הפלא שבו אפס ועוד אפס מצטרפים והופכים לאחד?
את ריש לקיש העניין, כנראה, לא מטריד. העולם מלא ניסים ונפלאות, וזהו אחד הפלאים שיש בו. למרות שכל חלק בתהליך (כל חתיכה פחותה מכזית) אינו איסור דאורייתא, הצירוף לכזית שלם הופך במטה קסמים את המותר לאסור.
מעיון בהלכות רבות נוספות ניתן להסיק שטמונה כאן מחלוקת רבת שנים ועמוקת היקף בין רבי יוחנן לבין ריש לקיש. תפיסת עולמו של רבי יוחנן מצדדת בתהליכים ארוכים ואיטיים, שנבנים לאורך זמן. תפיסת עולמו של ריש לקיש היא תפיסה קופצנית, שמתבלטים בה פלאים מן הסוג של חצי שיעור, דהיינו דגש על חיתומו המפתיע של התהליך, למרות שלפני כן לא הוכן כלום.
מה מגניב את ריש לקיש?
ביטוי מעניין לכך נמצא לגבי המחלוקת ביצירת כלי:
"...הסייף והסכין... מאימתי מקבלין טומאה? משעת גמר מלאכתן. ומאימתי גמר מלאכתן? רבי יוחנן אמר - משיצרפם בכבשן, ריש לקיש אמר - משיצחצחן במים... (בבא מציעא פד.).
העבודה הקשה והמאומצת ביצירת סכין או פגיון, היא עבודת האש. רבי יוחנן מתמקד בכך, וקובע שגמר מלאכתם של הכלים הללו היא העבודה המרכזית והארוכה שנעשית בהם בכבשן. לאחר השלב הכבשני זורקים אותם לחבית של מים צוננים. פעולה זו היא המאפיין המובהק ביותר של ריש לקיש, כיון שהיא היפוך כל מה שנעשה עד עכשיו - צינון המתכת הלוהטת, שעל ידיו נוצר הכלי.
רבי יוחנן לא מוכן למקד את גמר המלאכה בפעולה של כמה שניות, פעולה שמתעלמת מן המאמץ הארוך והעקבי ביצירת הסכין. אך זה בדיוק מסוג הדברים שמגניבים את ריש לקיש - הוא מוכן לשכוח את כל העבודה המתישה שקדמה, ולמקד את גמר המלאכה באותו מהפך של מים קרים.
נראה, שגם במחלוקת שלנו באים לידי ביטוי אותם רעיונות. המליחה היא העבודה הארוכה והסיזיפית הקשורה לעיבוד העור, והעיבוד הוא הכינוי לסיום הסופי של מלאכה זו. ברור, גם לרבי יוחנן וגם לריש לקיש, שאין טעם למנות את שתי המלאכות הללו, ויש להשמיט אחת מהן - אך כאן נפרדות דרכיהם.
לדעת רבי יוחנן, עלינו להשמיט את העיבוד, כמובן. את הבכורה יש לתת למאמץ הרציף של המליחה, למרות שחסרה בו הכרזת הסיום הסופית של העיבוד. אך ריש לקיש חושב באופן הפוך: כל ההכנה המליחתית חסרת משמעות, והעיבוד הסופי יוצר - פלאי פלאים - עור מעובד, ומאפיל על המליחה.
לכן, למרות ששניהם מסכימים על השמטת אחת המלאכות הללו והכנסת השרטוט במקומה, הרי שהם מגיעים לכך משתי עמדות מנוגדות לגמרי.