דין עדים זוממים הוא דין מחודש, בו התורה אומרת שמי שלא עשה מעשה, רק העיד בחבירו שקר, יכול להגיע אפילו לכלל חייבי מיתות, שכן כאשר עדים מעידים כי ראובן הרג את שמעון, ובאו עדים אחרים ואמרו כי העדים הראשונים כלל לא יכולים היו לראות את המעשה, שהרי בזמן הרצח הם היו ביחד איתם במקום אחר - במקרה כזה אנחנו דנים את העדים בעונש שהם רצו לחייב את ראובן, ומחייבים אותם מיתה.
את דיני עדים זוממים לומדים מפרשיית עד זומם בתורה:
"ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו. ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ובערת הרע מקרבך".
התורה מחדשת שאם באה כת עדים להעיד בפלוני שהוא חייב עונש מסוים, ומגיעה כת אחרת ומזימה[1] את העדים, אותו העונש שרצו העדים להשית על פלוני יושת עליהם. זהו כמובן הדין הבסיסי ביותר בדיני הזמת עדים.
עדות על טריפה
הגמרא בסנהדרין (עח.) אומרת שעדים המעידים על רצח שביצע אדם טריפה (אדם שעתיד למות באופן וודאי תוך י"ב חודש) ונמצאו זוממים, לא עושים בהם 'כאשר זמם'. מדוע? רש"י על אתר מסביר מסביר (ד"ה שלא):
"ואתה בא לחייבו על פי עדים - פטור, דאין עדותן עדות, דהויא עדות שאי אתה יכול להזימה[2] לקיים בה דין הזמה, שאם הוזמו אין נהרגין, דגברא קטילא בעו למיקטל".
הואיל והעדים רצו להרוג אדם שמוגדר ע"פ דין כמת, אי אפשר להרוג אותם. אין אפשרות להרוג אדם המוגדר כ'שלם' – בריא - כאשר המזימה היתה להרוג טריפה - אין כאן 'כאשר זמם'. את דין זה אומר רבא, ועליו אין חולק, לפחות לא בגמרא שם.
דין אחר המובא מיד לאחר דין זה הוא דין כת של טריפות שהעידו ב'שלם'. רבא אומר שאם הוזמו כת הטריפות עושים בהם 'כאשר זמם', ואילו רב אשי אומר שגם כאן אין בידינו לממש את דין כאשר זמם בכת השניה, המזימה את הטריפות, ולכן הטריפות עצמם אינם נענשים.
רב אשי א"כ 'עבד' בשני מהלכים:
א. עדות המזימים אינה ניתנת להזמה, הכת השניה נעשית כמי שהעידו בטריפה, וכאמור כל המעיד בטריפה אי-אפשר לקיים בו 'כאשר זמם'. לכן עדות הכת השניה אינה עדות, שהרי זו עדות שאי אתה יכול להזימה.
ב. מאותה סיבה עדות הטריפות עצמם אינה עדות - אי-אפשר לקיים בהם כאשר זמם. אי אפשר להזים את הטריפות, שהם הכת הראשונה, שהרי עדות הכת השניה אינה עדות, כנ"ל.
לכאורה שיטת רב אשי היא הפשוטה, שהרי הוא עושה מתמטיקה פשוטה, ומגיע למסקנה המתבקשת לאור הדין הראשון, המוסכם. אולם מי שצריך ביאור הוא רבא, שהרי לכאורה רב אשי צודק, יש כאן עדות בכת של טריפות ומה שונה עדות הזמה בכת טריפות, המתקבלת לדעת רבא, מעדות על טריפה שעבר עבירה, שם הוא מודה שמדובר בעדות שאי אפשר להזימה ואין לקבלה?
שיטת רבא
עד עכשיו הסברנו שעונשים את העדים הזוממים במקום העונש שרצו להעניש את הנידון. אלא נראה שצריך לשקול האם בכלל 'כאשר זמם' הוא דין מדיני ענישה בכלל. ישנם מספר דינים בעדים זוממים שמצביעים על כך שדין עדים זוממים אינו בגדר עונש, אלא מדין מעמדם המיוחד אליו נכנסו.
דין אחד הוא הדין היסודי ביותר – אופן הענישה. לא מצינו שום מקום אחר בתורה בו העונש משתנה מנידון לנידון. עדים זוממים יכולים להתחייב בכל סוגי המיתות, מלקות, ואולי אפילו ממון (לענין ממון ישנה מחלוקת ראשונים) אופן הענישה ישתנה כתוצאה מהחיוב אותו רצו חייב את הנידון. אופן 'ענישה' זה מחודש ביותר.
דין אחר אומר שעדים זוממים אינם צריכים התראה בשביל להתחייב עונש. גם דין כזה לא מצינו בענישה המצויה בתורה. בשביל שאדם יוכל להתחייב בעונש בי"ד, צריך להתרות בו.
צירוף שני דינים אלו בהחלט יכול להביא אותנו למסקנה שדינם של עדים זוממים אינו מדין ענישה כלל, אלא מדין מעמד מסוים בו הם נמצאים, וזו הדרך אותנו מנחה התורה להתייחס אל אנשים במעמד כזה. דוגמא להתייחסות לאנשים במעמד מסוים הם ממזרים. לגבי ממזרים אין ספק שלא חטאו, ובכל זאת אמרה עליהם התורה: "לא יבא ממזר בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא לו בקהל ה'". כל זאת למרות שברור שאין כאן ענישה, אלא כל דינם הוא מדין המעמד שלהם.
נראה שטענה כזו יכולה להסביר את שיטתו, התמוהה לכאורה, של רבא. רבא מודה שהעדאה על סתם טריפה במטרה לחייבו מיתה למשל, אינה קבילה, מאחר ומיתת בי"ד, שהיא בגדר עונש, אינה תופסת בטריפה.
אבל כאשר רוצים להחיל על טריפה דין 'כאשר זמם', אין כאן דין ענישה כלל, ולכן ניתן לכלול בו גם את הטריפה.
עדים זוממים – מאימתי נפסלים?
בגמרא בבבא קמא מובאת מחלוקת בין אביי לרבא ביחס לעד זומם:
"איתמר: עד זומם - אביי אמר: למפרע הוא נפסל, רבא אמר: מכאן ולהבא הוא נפסל. אביי אמר למפרע הוא נפסל, מההוא שעתא דאסהיד הוה ליה רשע, והתורה אמרה: 'אל תשת רשע עד' ".
כלומר, אביי אומר שמשעת העדאת עדות השקר נפסלים העדים, וכל עדויות שהעידו בין שעת העדאה לשעת ההזמה נפסלות, ואילו רבא אומר שהעדים הזוממים נפסלים רק משעת ההזמה ואילך.
גם כאן נראים דברי רבא תמוהים למדי, למה שעד שקרן לא ייפסל משעת העדאת עדות השקר, וכי מישהו ערב לכך שלא שקר בכל העדויות שהעיד בין שעת ההעדאה להזמה?! יתירה מזו, כל עד, שאינו עד זומם, אם נפסל לעדות מן התורה, נפסל מרגע ביצוע העבירה ולא מרגע שבי"ד גילה שהוא ביצע עבירה.
נראה שכאן רבא ואביי נחלקים במחלוקת הנ"ל האם עד זומם הוא עניין של החלת מעמד מסוים, או עבירה רגילה מדיני עדות שקר, ורבא לשיטתו.
אביי טוען שיש כאן עבירה מדיני עדות, וכל מי שעובר עבירה שהיא כוללת בתוכה עדות שקר, נפסל משעת העדאה. אבל רבא לשיטתו, שאין עד זומם נפסל על השקר שבעדותו אלא על המעמד בו הוא נמצא. אם כך ברור מדוע הוא נפסל רק מכאן ולהבא.