כולנו זוכים לומר בכל בוקר את ברכות התורה, ומתפללים שנזכה אנו וילדינו לערבות ומתיקות בתורה, שנזכה להתחבר ולהבין את התורה.
אלא, שהמציאות מוכיחה כי בני נוער רבים טוענים כי הם אינם מתחברים ללימוד הגמרא. אחרים כן לומדים גמרא, רק שלאחר תקופה של לימוד טוענים שאינם זוכרים רעיונות הכתובים בגמרא. דבר זה הגורם להם אכזבה, ומשום שאינם זוכרים אזי הם פחות מתחברים, ולכן מרגישים ניתוק מלימוד הגמרא ושואלים את עצמם מה יוצא לי מהלימוד, ובוודאי שאינם חיים על פי חז"ל בהלכה ובאגדה. כתוצאה מכך הם גם מאבדים את שמחת הלימוד שהיא אחת ממ"ח קנייני התורה, שעל ידי השמחה הדברים ניתפסים ולא חלילה להיפך.
מ"ח = מלך חתיך
מי לא מכיר את דבריו של רבי יהודה מההגדה של פסח שהיה נותן בהם סימנים: דצ"ך, עד"ש, באח"ב. על ידי הסימנים קל יותר לזכור את עשרת המכות, וגם את סדר המכות לפי הסדר בו הן ניתנו.
באופן דומה, "שיטת הסימנים" באה כדי לנסות ולתת מענה לאלו הרוצים להתחבר לגמרא ולחבר את הרחוקים. הסימן מעורר את האדם ומוציא את האדם משלוותו וע"י כך נותן חיות בלימוד לאדם, כמו שאנו מוצאים בחז"ל (עירובין נ"ד:) "אמר רב חסדא אין התורה נקנית אלא בסימנין שנאמר שימה בפיהם אל תקרי שימה אלא סימנה".
גם המהר"ל בספרו "נתיבות עולם" כותב "כי צריך האדם להניח סימנים בתורתו ועל ידי זה התורה נתקיימת בידו כי אז נרשם העניין שלמד מכח הזוכר בשביל הסימן וזוכרו". החיפוש אחר הסימן, כמו גם הסימן עצמו, מעורר את כח הזוכר. ואם הסימן טוב, האדם יזכור את הגמרא והדבר יגרום לו סיפוק וע"י כך גם יש סיכוי שירצה להתחבר.
הרעיון המרכזי של "שיטת הסימנים" הוא למצוא לכל דף בגמרא סימן שהוא יהיה תזכורת למה שכתוב בדף, וכדי שיהיה קל לזכור באיזה דף הנושא אזי האות הראשונה של הסימן תהיה זהה למספר הדף במסכת.
נביא לכך מספר דוגמאות:
הגמרא במסכת ברכות דף מ"ח מביאה כי השואבות האריכו בדיבור עם שאול, "וכל כך למה"? עונה הגמרא: "לפי שהנשים דברניות הן, ושמואל אמר כדי להסתכל ביופיו של שאול דכתיב משכמו ומעלה גבוה מכל העם, ורבי יוחנן אמר לפי שאין מלכות אחת נוגעת בחברתה כמלא הנימה".
איך אפשר לזכור את הגמרא הזו? בכמה דרכים:
"נשים דברניות" - חברות מפטפטות - האות מ מתאימה למפטפטות (דברניות) והאות ח מתאימה לחברות (נשים).
"להנות מיופיו" - מלך חתיך - האות מ מתאימה למלך והאות ח מתאימה לחתיך.
"אין מלכות" - מלך חדש - האות מ מתאימה למלך (מלכות) והאות ח מתאימה לחדש (אינה נוגעת בחברתה).
מה עשינו? לקחנו גמרא, וניסינו לפי הנושא שעליו מדברת הגמרא למצוא סימנים שמתקשרים לדף מ"ח.
דוגמאות נוספות
נדגים את השיטה בעוד מספר מקומות:
הגמרא במסכת ברכות דף ח מדברת על חתונה - דף ח מתאים לחתונה.
הגמרא במועד קטן דף ח מדברת על חתונה - דף ח מתאים לחתונה.
בגמרא במסכת ברכות דף כ"ד נאמר "אמר רב חיסדא: שוק באשה ערוה... אמר רב ששת שיער באשה ערוה שנאמר שערך כעדר העיזים" סימן הדף: כיסוי דתיות, זאת אומרת התוכן של הדף הוא כיסוי צניעות = כיסוי דתיות.
בגמא במסכת חגיגה דף ג ע"א נאמר "אמר להם הקב"ה לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת" סימן הדף הוא (חטיבה) גבעתי, גולני.
בגמרא במסכת מגילה דף ט ע"א מובא הסיפור עם תלמי המלך שכינס שבעים ושניים זקנים והכניסם בשבעים ושניים בתים ולא גילה להם על מה כינסם, ונכנס אצל כל אחד ואמר לו: "כתוב לי תורת משה רבכם"! ואכן כל השבעים ושניים זקנים כתבו את אותם דברים כולל שינויים מסויימים בתורה. סימן הדף הזה הוא טלפתיה.
אנו מוצאים סוגים נוספים של סימנים כמובא אצל בעל ה"תורה תמימה", המביא בספרו על התורה כי חז"ל אמרו דברים וחיפשו דרכים לזכור את הדבר, ולפעמים היו מלבישים את הרעיון של חז"ל על פסוק כדרשה, על מנת לזכור את הרעיון. לדוגמא על הפסוק בבמדבר "וממדבר מתנה" אמר רבא מאי דכתיב... כיון שעושה אדם עצמו כמדבר שהוא הפקר לכל תורה נתנה לו כמתנה". לכאורה מה הקשר לפסוק שמספר לנו היכן ניתנה התורה? אלא, אומר בעל ה"תורה תמימה" "ומשל עד מוסר או לתכלית שלא ישכח זכרון המאמרים יען כי מעיקר הדין אסור לכתוב דברים שבע"פ רק צריך לשננם בע"פ (ובזמן הזה הותר מפני קוצר הדעת). והיו מחפשים אמצעים להקל על הלומדים וכח זכרונם. ועשו סימנים לכל דבר כמ"ש בעירובין דף נ"ד ע"ב עשה ציונים לתורה. וזהו מפני כי ע"י הציון והסימן נקל הדבר לזכור". אם כן, אנו רואים על פי דעת ה"תורה תמימה" כמה התאמצו רבותינו לעשות סימנים, ואף הלבישו רעיונות על פסוקי תורה.
גם בעל ה"תפארת ישראל" בפירושו על המשנה, כתב במקומות רבים שעשה סימנים לזכור את הדברים לדוגמא: "שלושה דברים אסורים בנזיר וסימנם טע"ת טומאה, ענבים, תגלחת. וכן שלושה דברים חייבים במעשרות מדאורייתא יש"ת יין, שמן, תבואה והשאר מדרבנן". וכן הוא כתב בעוד מקומות בפירושו, וכן אנו מכירים את ההלכה שדבר שתיבולו במשקה אין צריך נטילת ידיים, והסימן למה מודגר משקה הינו "יד, שחט, דם", ועוד עשרות דוגמאות בגמרא ובהלכה עשו סימנים לזיכרון.
שלמה המלך ע"ה היה צועק במשלי "לך אל הנמלה עצל". מה רצה לומר לנו שלמה המלך? אומר לנו הגר"א: "והעניין שצריך האדם בימי נעוריו שהוא זמן הקציר לאגור ולאסוף היינו ללמוד תורה הרבה ואחר כך בקיץ שהוא סוף ימיו בימי זיקנותו לטחון אותם ולהבין כל דבר על בוריו". הרי שאדם צריך להרבות בגירסה, כדי שידע וודאי שהסימנים עוזרים בכך.
ואם יאמר לך אדם בשביל מה אני צריך בדורינו, דור של טכנולוגיה מתפתחת בו כל אחד יכול להשתמש בתקליטור של פרוייקט השו"ת, לזכור הכל, מה אנו מתאמצים?
אף אנו נענה לו מה שכתב המהר"ל ב"נתיבות עולם": "כי כאשר התורה עימו האדם קרוב אל השי"ת שהוא בעל התורה". ובמה שהוסיף בהמשך "ואל יעלה על דעתך שאדם נחשב בעל תורה שאם יש לפניו משנה או גמרא שיכול לפלפל".
אם כן, עיקר התורה היא לדעת את התורה, חוץ מעצם האיסור שלא לשכח דבר מן התורה שנאמר: "הישמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים". אין ספק שאם נרבה אהבת תורה וזיכרון כמו שלמדו רבותינו, נוכל להאהיב את התורה על צעירי הצאן ולגדל תלמידי חכמים ובעלי בתים אמיתיים. "ומלאה הארץ דעה את ד כמים לים מכסים".
הרב יהושע מרדכי שמידט הוא רב הישוב שבי שומרון וראש ישיבת "ברכת התורה", מייסד וכותב "שיטת הסימנים".