סיפור "תנורו של עכנאי" הוא ללא ספק מן המוכרים שבסיפורי הש"ס. מי לא שמע, בבית הכנסת או בסניף, שיחה המבוססת על הסיפור. ובכן, מסתבר שיש לסיפור שלנו פרק ב', שכמו כל סרט-המשך טוב יכול להאיר את הסרט המקורי באור חדש.
תקציר הפרקים הקודמים[1]: לפני החכמים שבבית המדרש הובאה שאלה בדיני טהרות - מה דינו של תנורו של עכנאי, תנור מיוחד העשוי חוליות חוליות, הטמא הוא אם טהור, ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאים. בלהט הוויכוח מנסה ר' אליעזר להוכיח את דבריו בעזרת כוחות על-טבעיים שונים: עצים נעקרים מאליהם, אמת המים חוזרת לאחוריה, כותלי בית המדרש מטים לנפול, ואפילו בת-קול יוצאת מן השמיים, הכל במטרה להוכיח כי הוא הצודק במחלוקת. בשלב זה עומד ר' יהושע, מנהיג הרוב המטהר, נגד ר' אליעזר ואותותיו, ומכריז: "לא בשמיים היא... אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה 'אחרי רבים להטות' ".
מרבית הדרשנים מסיימים כאן, בליווי השורה המפורסמת שכביכול אומר הקב"ה באותה שעה, "נצחוני בניי, נצחוני". בדרך כלל המסר משיחות כאלו הוא עקרון האוטונומיה שניתנה לבני האדם בלימוד התורה ובקביעת ההלכה, אוטונומיה שכביכול גם הקב"ה בעצמו אינו פורץ.
אולם, כבר בסוף הסיפור הראשון מופיע קטע מצוטט מעט פחות:
"אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש. נמנו עליו וברכוהו (כלומר- לשון סגי נהור לנידוי). ואמרו: מי ילך ויודיעו?
אמר להם רבי עקיבא: אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו, ונמצא מחריב את כל העולם כולו. מה עשה רבי עקיבא? לבש שחורים, ונתעטף שחורים, וישב לפניו בריחוק ארבע אמות.
אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, מה יום מיומים?
אמר לו: רבי, כמדומה לי שחבירים בדילים ממך.
אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו, ונשמט וישב על גבי קרקע, זלגו עיניו דמעות (...)אך גדול היה באותו היום, שבכל מקום שנתן בו עיניו רבי אליעזר נשרף.
ואף רבן גמליאל היה בא בספינה, עמד עליו נחשול לטבעו. אמר: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס. עמד על רגליו ואמר: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל ".
מובן שמרגע שנתקבלה ההכרעה על פי דעת הרוב, לפיה אותו תנור ושאר המקרים הנידונים טמאים, יש לשורפם, שלא כשיטת ר' אליעזר. בעקבות "להיטות היתר" שלו בוויכוח מחליטים חכמים לנדותו, כנראה במטרה "לחנך" אותו לקבל את הכרעת הרוב. כך מסתיים לו הפרק הראשון.
סרט ההמשך- כעבור 30 שנה...
כמו כל סרט המשך טוב, מתחיל סיפורנו כעבור פרק זמן ארוך מתום הסיפור המקורי. בסיפור ההמשך אנו מתוודעים לדמותו של ר' אליעזר המנודה, השוכב גוסס בחוליו:
"כשחלה רבי אליעזר, נכנסו רבי עקיבא וחביריו לבקרו. הוא יושב בקינוף שלו והן יושבין בטרקלין שלו. ואותו היום ערב שבת היה, ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפליו. גער בו ויצא בנזיפה.
אמר להן לחביריו: כמדומה אני שדעתו של אבא נטרפה. אמר להן: דעתו ודעת אמו נטרפה, היאך מניחין איסור סקילה ועוסקין באיסור שבות?
כיון שראו חכמים שדעתו מיושבת עליו, נכנסו וישבו לפניו בריחוק ארבע אמות.
אמר להם: למה באתם?
אמרו לו: ללמוד תורה באנו.
אמר להם: ועד עכשיו למה לא באתם?
אמרו לו: לא היה לנו פנאי.
אמר להן: תמיה אני אם ימותו מיתת עצמן.
אמר לו רבי עקיבא: שלי מהו?
אמר לו: שלך קשה משלהן.
נטל שתי זרועותיו והניחן על לבו, אמר: אוי לכם! שתי זרועותיי שהן כשתי ספרי תורה שנגללין. הרבה תורה למדתי, והרבה תורה לימדתי. הרבה תורה למדתי - ולא חסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק מן הים, הרבה תורה לימדתי - ולא חסרוני תלמידי אלא כמכחול בשפופרת. ולא עוד אלא שאני שונה שלש מאות הלכות בבהרת עזה, ולא היה אדם ששואלני בהן דבר מעולם. ולא עוד אלא שאני שונה שלש מאות הלכות, ואמרי לה שלשת אלפים הלכות, בנטיעת קשואין (דוגמא להלכות נידחות יחסית, שרק ר' אליעזר בקיא בהן) ולא היה אדם שואלני בהן דבר מעולם חוץ מעקיבא בן יוסף, פעם אחת אני והוא מהלכין היינו בדרך, אמר לי: רבי, למדני בנטיעת קשואין. אמרתי דבר אחד, נתמלאה כל השדה קשואין. אמר לי: רבי, למדתני נטיעתן - למדני עקירתן. אמרתי דבר אחד, נתקבצו כולן למקום אחד.
אמרו לו: הכדור והאמוס והקמיע וצרור המרגליות ומשקולת קטנה מהו? אמר להן: הן טמאין וטהרתן במה שהן. מנעל שעל גבי האמוס מהו? - אמר להן: הוא טהור.
ויצאה נשמתו בטהרה.
עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: הותר הנדר, הותר הנדר!
למוצאי שבת פגע בו רבי עקיבא מן קיסרי ללוד, היה מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ. פתח עליו בשורה ואמר: 'אבי אבי רכב ישראל ופרשיו'[2], הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן"[3].
איך הופכים וויכוח למלחמת עולם
שתי הפתעות מזומנות לקורא כבר בתחילת האגדה: ראשית, החכמים המשיכו בנידוי משך כל אותן השנים, ולא התירו את הנידוי; שנית, החכמים הקצינו את הנידוי מעבר למה שנכלל בגדרי נידוי, כך שלמעשה ר' אליעזר שלנו נותר בודד בשארית חייו, ללא תלמידים או עמיתים ללימוד (חוץ מר' עקיבא).
נראה שהקורא מופתע, ובצדק! כאמור, הנידוי אמנם נוצר בצדק, אך איזו הצדקה יש להותירו על כנו עד מותו של ר' אליעזר?! החכמים, ובראשם רבן גמליאל, הנשיא, גוזר הנידוי, ור' יהושע, מנהיג הרוב באותו דיון בטהרות, סברו כנראה שר' אליעזר עוד לא למד את הלקח, ולכן אין להתיר את הנידוי. לנו, קוראי הסיפור, אין כלים לדעת האם צדקו חכמים בשיקול דעתם, או שאולי ר' אליעזר כבר הפנים את המסר והנידוי צריך היה להתבטל מזמן.
מעבר למשך הנידוי, נראה שהחכמים הקצינו גם באופיו. הגמרא[4], ובעקבותיה הרמב"ם[5], פסקו ש"מנודה - שונה ושונין לו", כלומר ניתן ללמוד איתו וללמד אותו. למעשה, נידוי הוא אמצעי עדין יחסית, שעיקרו אי-מתן-יחס מצד החברה למנודה: אסור לספור אותו למניין או לזימון, ולא יושבים בקירוב 4 אמות אליו. נידוי אינו כולל התעלמות מצד יחידים כלפי המנודה, רק החברה כחברה מתעלמת ממנו, ולא היחידים המרכיבים אותה. הראיה - מותר ללמדו וללמוד עימו, לשאת ולתת עימו במסחר, וכו'. החכמים לא הסתפקו בדיני נידוי הרגילים, ונהגו בר' אליעזר בחומרה יתירה - הם לא למדו איתו וממנו כלל, משך כל אותן השנים, למרות שעל פי דין יכלו, ואולי אפילו צריכים היו, לנהוג אחרת.
תסכולו של ר' אליעזר עצום. אחרי כל אותן שנים, בהם אגר בתוכו כל כך הרבה ידע, אותו לא יכל לחלוק עם איש, מגיעים סוף סוף החכמים לביקור. הגמרא מדגישה לנו שהחכמים עדיין עומדים בגדרי הנידוי ("ישבו לפניו בריחוק ארבע אמות"), ויש לשער שר' אליעזר הבחין בזה, מה שוודאי לא שיפר את הרגשתו. הוא מתקיף את החכמים הנכנסים - 'איפה הייתם עד היום? מדוע נזכרתם בי כעת?' תגובתם של החכמים מעידה על מבוכתם - עד עכשיו לא באנו כי "לא היה לנו פנאי".
בשלב זה נשבר ר' אליעזר, ושופך את מר שיחו בפני החכמים. 'כל אותן אלפי הלכות שאני יודע! כל אותם מאות דינים שלמדתי ואין לי עם מי לחלוק אותן!' ר' אליעזר מדמה את עצמו לספר תורה, מלא-תוכן, הנגלל בטרם הספיק מישהו לקרוא בו. 'מה הטעם', שואל עצמו ר' אליעזר, 'מה הטעם בתורה שלמדתי, אם לא לימדתיה לאחרים? התורה תרד איתי לקבר, ולא תזכה להישאר בעולם הזה'.
הגורם לכל זה, כאמור, הוא הקצנת החכמים בנידוי, הן מבחינת משכו והן מבחינת גדריו. מדוע נהגו החכמים כך?
נראה שביסוד התנהגותם של החכמים עומדת הנטייה האנושית "לשרוף את כל הגשרים" בעת מריבה. נדירים הם האנשים המצליחים לתחום וויכוחים ומריבות לתחומם המקורי, בלא להפכם למלחמת-עולם. זוהי דינמיקה רגילה, למרבה הצער, של ריב - פעמים שסיבת הריב המקורית קטנה, אך הקצנת כל אחת מהצדדים, והתחפרותו בעמדותיו, מולידה ריב מר, מר בהרבה מהוויכוח המקורי. נראה כי בסיפור שלנו כל החכמים, מלבד ר' עקיבא, נפלו במלכודת, וכי עלינו ללכת בדרכו של ר' עקיבא.
הדבר נכון בכל סוג של יחסים בין-אישיים. רבים המקרים בהם על האדם להיאבק ביצר "שורף הגשרים" שבו, להיאבק בעצמו לבל יגדיל את עוצמת אש המריבה מעבר לגובהה הנוכחי. לשמור בכל כוחו על תחום מוגדר לוויכוח, תחום שמחוץ לו יחסים רגילים ותקינים, בהתחשב בנסיבות, עם הצד השני.
אמנם נכון שבחיי היום-יום ההשלכות של טעות כזו תהיינה הרסניות פחות מבמקרה שבסיפור. טעות כזו מצידנו לא תוביל לאיבוד כל תורתו של אחד מגדולי התנאים. היא גם לא תוביל בד"כ לתסכול עמוק כל-כך בצד השני כתסכולו של ר' אליעזר. אולם אפשר בהחלט שטעות כזו תוביל לאיבוד חבר או שותף לדרך, וחבל.
סיום מוצלח לשנת הלימודים!