שערי ניקנור

תודות

ושוב אני רוצה להודות לכיתה ד' 4 בממ"ד אזורי גוש עציון. אני מקווה שהן נהנו מהשיעור (אף על פי שהוא לא מקביל לגמרי למאמר).

שערי ניקנור הישנים

המשנה במסכת מידות (א', ד) אומרת שלעזרה – האזור שמסביב לבית המקדש – היו שבעה שערים. אחד מן השערים הללו, ואולי השער המרכזי שהרי ממנו נכנסו האנשים, הוא שער ניקנור. כפרק לאחר מכן (ב', ג), המשנה אומרת שכל השערים 'נשתנו להיות של זהב' חוץ משער ניקנור. השערים, כך אנו יודעים, בתחילה צופו נחושת, ולאחר זמן, כשהעשירו ישראל, ציפו אותם זהב. כאמור, כל השערים נשתנו להיות של זהב – חוץ משערי ניקנור. מדוע לא ציפו את שער ניקנור בזהב? המשנה מביאה שני הסברים: ההסבר הראשון הוא ש'נעשה בהן נס' וההסבר השני הוא 'שנחשתן מצהיב' – הנחושת של שערים אלו הצהיבה בעצמה והזהיבה והבריקה ולכן לא היה צורך לצפות את השערים וייתכן אפילו שהצהבה זו עלתה ביופייה על שערי הזהב האחרים.

מה הוא אותו הנס עליו מדברת המשנה, ומדוע נס זה גרם לאי שינוי השערים? הסיפור על נס זה מופיע בתוספתא יומא פרק ב' הלכה ד. נעבור על התוספתא ונראה מה היא מנסה לומר לנו:

"כל השערים שהיו שם נשתנו להיות של זהב חוץ משערי ניקנור מפני שנעשה בהן נס... מהו נס שנעשה בהן? אמרו: כשהיה ניקנור מביאם מאלכסנדריא של מצרים, עמד עליהן נחשול שבים לטבען".

ניקנור, כנראה עשיר שחי בקהילה המבוססת באלכסנדריא שבמצרים, החליט לתרום שערים לבית המקדש. את השערים הביא מאלכסנדריא, ואנו יודעים שהאומנים של אלכסנדריא היו מפורסמים בעולם העתיק במומחיותם בענייני אומנות ומכונאות. את השערים המפוארים הללו, שכנראה היו די גדולים, העלה ניקנור על ספינה והתחיל להובילם לארץ ישראל. הספינה שטה לה בשלווה, ופתאום, קפץ נחשול, כלומר – גל סוער גדול – על הספינה. הספינה הטלטלה, המלחים נאבקו והמצב היה קשה.

תזכורת אלוקית

ברור, לדעתי, שאין מדובר 'סתם' בסערה פתאומית שקופצת על אנשי הספינה. צריך רק לזכור את סיפור יונה – ששם ברור שהסערה מגיעה מן הקב"ה – ואולי להסתכל בסיפורים אחרים אצל חז"ל בו מופיע נחשול, ולראות שגם שם הנחשול הוא אות מן הקב"ה. אם כן, מדוע הקב"ה שלח נחשול על הספינה? והרי ניקנור מגיע עם שערים לבית המקדש, ולכאורה אין מעשה יותר טוב מכך! נניח לשאלה זו לעת עתה ונמשיך בסיפור:

"ונטלו אחד מהן (- מן השערים) והטילוהו לים".

מה עשו אנשי הספינה כדי להתמודד עם הסערה? אנשי הספינה נטלו אחד מן השערים והטילו אותו לים. ננסה לדמיין את ניקנור בשעה שזרקו האנשים את השער שלו לים: מדובר בשער שבדרך לבית המקדש, וניתן לשער שניקנור עסק הרבה בשערים אלו: ניקנור היה צריך לתאם את התרומה עם הנהלת בית המקדש, למצוא את השערים, לארגן את התובלה, לארגן – כנראה – טקס גדול של התקנת השערים בבית המקדש, והנה – שער אחד כבר ניטל וניזרק לים. שער אחד אבד. ניקנור, ניתן להניח, היה שבור לגמרי – שהרי השקיע כל כך הרבה בשערים. אבל, הטלת השער לא הצילה את הספינה, הסערה עדיין עומדת בים

"ובקשו להטיל את השני – ולא הניחן ניקנור. אמ' להם: אם אתם מטילין את השיני הטילוני עמו!".

השער השני כבר בידיים של אנשי הספינה, וניקנור קופץ על השער ולא מרשה להם לזרוק אותו. זועקים האנשים – כנראה – על ניקנור: "מה אתה עושה? אנחנו כולנו נמות! אתה לא רואה שיש סערה!". אבל, ניקנור אינו מוכן להרפות: "אם אתם זורקים את השני תזרקו אותי עם השער!". האנשים מסתכלים אחד על השני בתימהון ומנסים שוב: "ניקנור! תרד מהשער! אתה רוצה להרוג את כולנו?!". וניקנור בשלו: "אני נשאר עם השער". מה קרה? האם זרקו האנשים את השער? האם זרקו גם את ניקנור?

"היה מצטער ובא, עד שהגיע לנמלה של יפו".

הסיפור אינו אומר מה קרה, אך אנו יודעים שהספינה הגיעה עד לנמל של יפו – הספינה והאנשים ניצלו.

"כיון שהגיעו לנמילה של יפו היה מבעבע ועולה מתחת הספינה , ויש אומרים אחת מן חיה שבים בלעה אותו וכיון שהגיע ניקנור לנמילה של יפו פלטתו והטילתו ליבשה ועליו מפורש בקבלה קורות בתינו ארזים רהיטנו ברותים (שיר השירים א', יז)".

מסירות הנפש של ניקנור

הספינה מגיעה ליפו ופתאום רואים ניקנור והאנשים את השער שנזרק מבעבע - מתפרץ ומבצבץ מתחת לספינה; או, בשיטה אחרת, חיה שבלעה אותו פלטה אותו ליבשה. ורק כאן אנו מגלים שאכן לא זרקו האנשים את השער השני. ייתכן כי הסערה המשיכה והצליחו המלחים לשרוד דרכה, אך אנו נרצה לשער שלאחר שניקנור הסכים למסור את נפשו על השער נפסקה לפתע הסערה. מעניין, שהסיפור מציג שתי דרכים של הצלת השערים – הצלה אחת היא הצלה בה השערים עלו מתחת לספינה, והצלה אחרת בה חיה בולעת את השער ופולטת אותו ליבשה. ברור, שההצלה השניה מזכירה את סיפור יונה.

ניקנור הגיע לבסוף אל ירושלים עם שני שערים, השערים הותקנו בפתח העזרה ולא שונו מצורתן המקורית. מה רוצה הסיפור לומר לנו? התוספתא שבה מופיע הסיפור מסיימת את הפרק בדיון לגבי אנשים ביקשו לרבות בכבודם ולעומת אנשים שרצו להרבות בכבוד שמים, ונראה שעל רקע זה יש להסביר גם את הסיפור שלנו. ניקנור נידב שערים לבית המקדש – האם נידב את השערים מפני שרצה להרבות בכבודו שלו, כדי שיוכל להראות לכל העולם כי הוא עשיר מספיק כדי לתרום שערים? או שמא אכן ביקש לתרום כדי לכבד את בית המקדש ואת הקב"ה? מי עומד במרכז מעשהו של ניקנור – הוא או הקב"ה? נראה, שלכך הביא הקב"ה את הנחשול. עכשיו ניקנור צריך לזרוק את השערים ולא לזכות בכל הכבוד, וכאן ניתן יהיה לראות האם ניקנור מעוניין בעצמו או בקב"ה. ניקנור, לכאורה, אינו עומד בניסיון ומוכן לוותר על שער אחד. אלא, שכאשר לא מפסיקה הסערה ניקנור מבין שצריך לפעול ולא מוכן לוותר על השער השני, ולא רק שלא מוכן לוותר אלא מוכן להקריב את עצמו בשביל לשמור על השער. וכאן, לפי הפירוש שהצעתי לעיל, מפסיקה הסערה ואנו רואים שניקנור אינו מעוניין בעצמו שהרי מוכן להקריב את עצמו. ואכן, הקב"ה, לאחר שראה שמעשיו של ניקנור טהורים, מחזיר לו את השער שיכול עכשיו למצוא את מקומו בבית המקדש – כשהמוקד הוא הקב"ה ולא האדם. ראוי, אם כן, ששערי ניקנור יישארו שערי נחושת, ולא ישתנו לפאר של זהב, שהרי התרומה הצנועה של ניקנור, ולא הפאר הגדול, היא המעלה המרכזית כאן. ניקנור, אם כן, ביקש להרבות בכבוד שמים ולמעט בכבוד עצמו, והקב"ה כמידה כנגד מידה הרבה אף את כבודו, ונתן לו שם טוב וזכר טוב בעולם.