במשך קרוב לאלפיים שנה, היה כמעט כל יהודי במעמד של "היהודי הנודד". בדרך כלל, לא עסק בחקלאות: הן מפני שהשלטונות אסרו עליו את הדבר והן מפני שחשש להחזיק רכוש שלא ניתן לטלטל בקלות ממקום למקום. גם אם גר תקופה ארוכה באותו מקום - ואף בנה בית ונטע עצים - ידוע ידע כי תושב ארעי הוא בעירו. מצד אחד, צפוי היה בכל עת לנישול ולגירוש. ומצד שני, לא יכול היה לשאת את עיניו שלוש פעמים ביום אל ירושלים החריבה ולבקש לשוב אליה, ובה בעת להרגיש שהמקום בו הוא גר הוא נחלתו לעולם ועד. חותם הזמניות והארעיות היה מונח על כל בנין ונטיעה. כך חיינו שנים ארוכות כאומה הפורחת באוויר, ללא קשר יציב לאדמה שמתחת לרגלים, כאשר הדבר הקבוע ביותר לא היה אלא מקל הנדודים...
שורשים חדשים
מאז החלה ההתיישבות החקלאית בארץ, לפני למעלה ממאה ועשרים שנה – החל תהליך חדש. עם ישראל החל לשוב לארצו ולהכות שורשים באדמה. כל בית וכל עץ, כל עשב וכל שיח, בישרו את השורשים הרעננים שהעם שולח אל עומק הקרקע. לא במקרה היתה ההתיישבות חקלאית בעיקרה. לא רק אילוץ כלכלי היה בכך, בהעדר מקורות פרנסה אחרים. עבודת האדמה, הבנין והנטיעה – הביאו לידי ביטוי תודעה חדשה, ואף יצרו את אותה תודעה: העם חוזר אל אדמתו ונקשר אליה בקשר קבוע. תם עידן "היהודי הנודד". תקופה חדשה נפתחה בתולדות ישראל הניטע באדמתו.
הציוני החדש
מאז חלפו עוד מספר דורות. תמורות רבות חלו בכל תחומי החיים. השורשים הטבעיים – שדומה היה כי עמוקים הם דיים כדי לעמוד כנגד כל הרוחות שבעולם – נראה יותר כי לא הצליחו להבקיע אל עומק סלעיה של הארץ. טבעו הנודד של היהודי הגלותי לא עזב אותו גם בשובו אל ארצו. ומספרם הגדול של ה"יורדים" מן הארץ, העולה על כל מה שמקובל בכל הארצות הדומות לנו – מוכיח זאת בכאב רב. גם הקשר הטבעי אל האדמה הלך והתרופף. עם ההתפתחות הכלכלית, הלך ופחת מספרם של החקלאים ויושבי הכפר. התרחבה ההגירה מן הכפר אל העיר. או אז, אלו שורשים יכול לחוש הדר בקומה ה16- של פנטהאוז רב-קומות, שכל האדמה המצויה סביבו מכוסה באספלט לצורכי חניה, והצבע הירוק היחיד המעטר אותו בא מצמחי פלסטיק הנטועים בעציצים ניידים? השורשים הטבעיים – שעוד לא הספיקו להעמיק – הלכו והתרופפו. בעידן זה - של "פוסט-ציונות" - הקרקע אינה אלא נדל"ן, העצים אינם אלא מכונות להדפסת כסף, וההתיישבות אינה אלא מכשיר בטחוני או קלף מיקוח מדיני.
האם לשם כך שבנו לארצנו, כדי לשוב ולחיות בה כיהודים גלותיים, חסרי שורש וענף, שאין להם אלא "עסקי אוויר" וירטואליים? האם כדי לקחת את מתיישבי גוש קטיף, שנשלחו בשם העם כולו לפני עשרות בשנים כדי להכות שורשים באדמות החול, ולעקור אותם ממקומם? עלינו לשאול את עצמנו ביושר ובכנות: אלו שורשים יישארו לנו בארץ אם ייעשה כדבר הזה? איזו משמעות תישאר לכל מעשה של בנין ונטיעה, אם לא יהיה ברור כשמש בצהרים שאינו מועמד לעקירה?
תביאמו ותיטעמו בהר נחלתך
בתפילת המוסף של יום השבת, עומדים אנו בפני מי שאמר והיה העולם ומבקשים: "יהי רצון מלפניך, ה' א-להינו וא-להי אבותינו, שתעלנו בשמחה לארצנו". אך אין אנו מסתפקים בכך, ומוסיפים: "ותיטענו בגבולנו". רוצים אנו להוציא את כל היהודים מן הגלות, ואף להוציא את כל היהודים מן התלישות והארעיות שבגלותיות.
אך כל זה לא יבוא לנו, אם רק אל השורשים הטבעיים נישא את עינינו. לא ככל העמים בית ישראל. הקשר שלנו אל ארצנו לא יכול להיבנות על עצים ואבנים כשאר עמי תבל. יודעים אנו כי נחלת ה' היא ארצנו כולה, למן הנגב ועד ארץ הגולן והבשן. נטיעת העצים ובנייני האבנים, מצוות ה' היא אשר ציוונו לרשת את הארץ אשר נתן לאבותינו. שורשינו ההיסטוריים אינם מתחילים מהקמת פתח תקוה ומהקונגרס הציוני בבאזל. ראשיתם באברהם אבינו, אשר נצטווה מפי הגבורה: "לך לך מארצך... אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול... והיה ברכה, ונברכו בך כל משפחות האדמה". שורשים אלה - שאנו מכים באדמה – מעמיקים הם בקרקע, אך עומק גדול עוד יותר להם – ברוח ה' אשר עלינו מימות עולם ומשנים קדמוניות.
ומהרה יתקיימו בנו דברי הנביא (עמוס ט' ט"ו):
ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גנות ואכלו את פריהם. ונטעתים על אדמתם, ולא יינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם, אמר ה' א-להיך".