כמו ישראל בנפשות, באדם, כן הכותל בעולם, בארץ.
חסון ותקיף בכחו-האיתנים לאלהיו מחזיק הוא את עמדתו בכל חליפות מערכות הדורות וקורותיהם, בכל התמורות והשינויים, החלחלות והזעזועים, הבאים עלי ארץ ודריה, - אשר הוא בתוכם ואיתם. וגם אם קלון החרבן מכסה את מראהו, גם אם אותות ההרס בולטים מעל גביו ועננות השממון מאפילות את זהרו, גם אם בסבכי מבואות אפלים ומטונפים נסתר הוא מעין רואים, וגם אם נדחק ונלחץ הוא מתגרת יד שכניו המקיפים אותו מכל צד, להסיג את גבולו, לדכאהו ולבלע את נחלתו, - כחלמיש-צור נצב הוא על משמרתו, מבלי מוש ומבלי הפגם בקרבו גאונו הפנימי, תמים ונאדר בעוז עצמיותו, המתגלה לבעל עינא פקיחא גם בעד כל אלה וגם על-ידי כל אלה. כי שריד חמדת הקודש הוא קדוש משכני עליון, ובמפלאות סגולת-קיומו זאת עד הוא למאורעות-עולם ולקורות-דורות של אלפי שנות תרבות האדם. כ"עד הלאומים" עומד הוא על גביהם ומעיד הוא עליהם, על גלגולי מהלכי חייהם, על מקורות זרמי רוחותיהם ועל מוצאות נתיבות פעליהם, ומעיד הוא בהם –
זקופים וחזקים עומדים פה טורי האבנים האלה, וכמצבת-חיים מודיעים הם: פה חי עם ישראל, פה גנח אור-חייו, עז-כחו וגאון-קדשו, ומופיע ועולה, מתוך שארית פליטת הגלות, בדבר ד' אשר בקרבו לכל העמים, לכל האדם, לכל באי-עולם. עומדת ומסוככת היא מצבת-חיים זו בפני הר-החמדה, ואסירי-תקוה, חלושי-גולה וצופי גאולה עומדים הבנים ומתדפקים על מסך האורה, מיחלים להטהרם מטומאת גלותם ומגיעולי אויר ארצות העמים, בהגלות האור הבהיר, בקום החיים השלמים, בהבנות העולם המלא עם השם המלא, אשר אך אז ימלאם לבם, תשאם נפשם ותכשירם רוחם, וכל הגויים יביאום אז, לעלות ההרה ולבוא אל המקום פנימה בהנשא פתחי-עולם להדר מלך הכבוד, חי-העולמים, אשר ימלא את כל הארץ. שומרים הם על טורי חומת הר ירושלים זאת, הר היכל ד' זה, אלהי אבותיהם, אשר את שמו הנקרא עליהם יזכירו תמיד, שומרים ומיחלים ובגבורת תוחלתם ובעז שמירתם את חומתם, ואותם עצמם, ליום היותם ראויים לעלות בה ולהכנס לפנים ממנה, בהופעת אור טוהר הקודש הישראלי האלהי –
במערב, מקום חודרים ומשתקפים, ממרכז קנם, בכל תוקף הודם, קרני מזרח האורה העליונה של שכינה של מעלה, נשאר וקים השריד הנאדר, ושומר ועוצר הוא בעד האור הגנוז לאור החדש אשר יאיר על ציון, אור ד' הגדול אשר יופיע מתוכה, על כל בית יעקב ועל כל העמים הרבים, באחרית ימינו, בקום חזון עתידנו. וכמו נשמה אחת חיה, שלמה ויחידה, נופחה פה בכל חלקי הדורות וקורותיהם השונים, שמהלך החיים של "לב האומות" עובר בהם ועל גביהם, ומתגלית לנו פה, במצבת-החיים הזאת המחברת את אחרית-ראשית-הימים עם ראשית-אחריתם, צורתן השלמה האחדותית, איכותן המלאה, תכנן הכולל של כל אלה התקופות והעליליות המקושרות ומתרכזות בזה, - של כל החיים של "הגוי האחד".
וזרם-החיים האחד, העז והרם, המקיף וכולל, הנמשך והולך מפה, ומחיה ומרכז את כולנו, בכל דורותינו ובכל תפוצותינו, בכל נימי נפשנו ובכל פינות נתיבותינו, המכוונים ומיוחדים הנה, - כמו הלב באברים הוא קולט וסופג את תנועת החיים של כולן ומשפיע ונותן להם את כולם, רצוא ושוב כבזק יצירת ההויה האלהית, מבלי הפרט והבלט, בשלמות הארגונית המקורית, הקודם והמאוחר, העליון והתחתון. כל איש ישראל, בכל מקום שהוא ובכל מצב שהוא, בשביה וברווחה, באפלה ובאורה, בים וביבשה, הרי גם מקצה המערב לבו היהודי וזרם עבודת לבו מופנה הוא הנה, למזרח ולנקודת המערב הזה שבמזרח; ולא רק מופנה ומיוחד הנה, אלא לבו שרוי וקבוע פה באמת, ואף שואב ויונק הוא מפה את זרם לבו ואת מהלך תנועות חייו בפנימיותו. כל אחד מאתנו הלא יודע באמת, כי הכותל הזה, בכל פשטותו האפלה ובכל אותות החרבן והגלות אשר עליו וסביבו, לא "כותל-הקינות" הוא לנו, כמו שהוא נקרא כן בפי אחרים ונכרים, כי אוצר החיים וגניזת אורם וחסנם הוא לנו, שהוא נשמר ומתחזק גם בכל דכדוכי קינותינו; כי אין העין היהודית הבריאה רואה בזה את העם כי יחרב, כי יהרס ויתנון, אלא אדרבא רואים אנו אותו פה בחביון-עזו ובעצמת-קיומו, בקומו גם אחרי נפלו וגם בעת נפלו, בהתרוממו ובהתנשאו בכוחו לאלהיו לתשועת עולמים.
כי לא יוכל רק מראה-עינים רגעי ושטחי בלבדו להתראות לנו פה, כי אותו זרם החיים המפכה כאן ומאחד את כל דורותינו וכל אישינו, מתפרץ ועולה בזה מתוך מעמק נפשנו ומתוך מעמד מקומנו זה ומציב לפנינו את אחדות מהלך חיינו, הכוללת בקרבה את כל מעלותיהם ומורדותיהם, את השפל כמו את הנשא; כי צורת החיים האחדותית השלמה האחת היא בכל גילוייה ומצביה, כי הארת השכינה, החיה והקדושה, שכינת אלהים חיים ומלך עולם, אלהי ישראל וגואלו, אינה מסתלקת לגמרי (הל' בית הבחירה פ"ו, ה' ט"ז) ממקום-משכנה זה גם במצב החרבן, וגם במצב הגלות, וגם בכל ההרפתקאות השונות, הכלליות, והפרטיות, לפי ערך המצבים והזמנים השונים המרוממים או המדוכאים, בהמשך הכוון האלהי קורא הדורות ומכוננם ואת אחרונים הוא, והשכינה אשר "מעולם לא זזה מכותל מערבי" - ו"בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם" (מגילה כ"ט). וחוזרים ונמשכים, בחוסן קדש חיוניותם, נימי האבנים - האלה, וכנסת ישראל, ה"מתרפקת על דודה" באשר יודעת היא כי גם בכל הצרות והמרורות הלא הוא "בין שדיה ילין", - יודעת היא, כי "הנה זה עומד אחר כתלנו" (שיר השירים ב', ט').
יודעת היא, כי בהגאלה היא מגלותה, לשוב לארץ-חייה ולמקום לבבה ומכון קדשה, באין הפסק של פיזור הכוחות בין נקודת-הלב ובין אברי האורגן, - אז הלא גם השכינה תצא מגלותה, ותחזור ותקבע בכל עז פארה בבית חייה, להחיות ולגאול עמים ועולמים. "ישיב לא נאמר כי-אם ושב וקבץ", ומצפה ומתכוננת ועובדת ומכינה היא לתשועת גוי ואלהיו בגאולת-עולם.