"לדעת כי אני ה' מקדשכם". אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל - לך והודיעם" (בבלי שבת י, ע"ב).
מאז ימות עולם, הוכרה השבת כאחת המתנות הטובות ביותר שהעניקה היהדות לאנושות כולה. חז"ל הפליגו בשבחה, עד שאמרו ש"שקולה היא כנגד שאר מצוות" (ירושלמי ברכות א, ה), והסמיכו מאמרם לדברי הנביא ישעיהו (נו, ב), שהשווה "שומר שבת מחללו" ל"שומר ידו מעשות כל רע". מכאן, אין זה מפליא שהרמב"ם (הלכות שבת ל, טו), קובע עיקרון זה בספר ההלכות שלו, ומדגיש את מרכזיותו, עד כדי הוצאתו של המחלל שבת מכלל ישראל והפיכתו, כביכול, לעובד כוכבים ומזלות.
ברם, מה דמות יש לה לשבת בימינו? מה רושם מותירה היא על עולמו של היהודי ה"פשוט" בן ימינו? מה היה להם, לאותם אלפים ורבבות שבוחרים הם להמיר את טעמה הטוב של מתנה זו בריצה מטורפת בין קניוני השיש?
הביקורת אינה צריכה להישמע רק כלפי חוץ. עלינו להפנותה, בראש ובראשונה, כלפי פנים, כלפי עצמנו. אם נתבונן בשבת "שלנו", נגלה שגם בה עוד נותר הרבה מה לתקן. אכן, פוקדים אנו את בית הכנסת, שרים בהתלהבות (ורחמנא ליצלן, לעתים אפילו מרקדים) בשירת "לכה דודי" קרליבכית, עושים "קידוש" ומקיימים מצוות היום בטעימת דג מלוח וחתיכת קוגל. אך האמנם חשים אנו באמת ובתמים בעצמתה של השבת? האם חווים אנו בכל שבוע מחדש את אותה "מתנה הטובה" שניתנה לנו הישר מבית גנזיו של הקב"ה, או שמא מקיימים אנו את הריטואל הקבוע מתוך שגרה, כמצוות אנשים מלומדה? האמנם קביעת העתים לתורה, שעמדה במוקד השבת בדורות עברו עומדת גם במוקד השבת שלנו? או שמא יוצאים אנו בשינון קצר מועד עם ילדינו על ה"חומר" שהמורה נתנה להם, וחזרה מונוטונית-מיכנית על זמירות שצלילן, לא נעים לומר, נשמע לעתים חלוד מעט, נטול חִיות? האם הקדושה ממלאת את שבתנו, או שמא חבילת עיתוני סוף השבוע, תוצאות המשחק ביפו, ירושלים וקרית אליעזר, וערמות הפיצוחים הם עונג השבת האמיתי שלנו?
עם יד על הלב, תשובה כנה ואמיתית של "בעל בית סביר", מכל החוגים והזרמים, עשויה להיות מאכזבת למדי. זמינותה של אותה מתנה טובה מדי שבוע, הניצבת לפתחנו מבלי שנצטרך לחזר אחריה, הביאה ללא ספק לשחיקה מסוימת בחוויית השבת שלנו. אכן, האיסורים הפורמליים נשמרים. מקפידים על עירוי מ"כלי שני" ועל "בורר", אך מה באשר לפן החיובי של השבת? האם העצמה והרגש לא נתעמעמו קימעא? רצונך לבחון עד כמה אוהבים יהודים את שבתם, צא וראה עד כמה מקפידים הם להתפלל "מעריב" של מוצאי שבת בזמנה (מן הסתם מדין "זריזין מקדימים למצוות") ובלבד שזו תתקיים עשר דקות לפני צאת השבת. מי שלא ראה מבט שנתנו בשליח הציבור שנתאחר קימעא ונשתהה דקה יתר על המידה בצאת השבת, לא ראה מבטים מזרי אימה מימיו.
דודי, רבי פינחס פלאי זכור לטוב, עשה הרבה מימיו בניסיון להעשיר את מחשבת השבת, להדרה, ללומדה וללמדה. בראש אחד מחיבוריו על השבת, כתב: "אמור לי כיצד נראית השבת שלך, ואומר לך מי אתה ואיזה יהודי אתה". לאמור: השבת היא תעודת הזהות של היהודי בן ימינו. כל אחד נושא עמו את טעם השבת המיוחד לו, שמעוצב כצלמו בדמותו. אינה דומה שבתך-שלך לזו של שכנך או חברך. ואין טעם שבתה של ירושלים עיר הקודש כטעם השבת בבאר שבע או בניו יורק. ולא הרי שבתם של חסידי בפולין או מתנגדי ליטא כשבתו של בן קיבוץ, דתי ושאינו דתי, או של "נער גבעות" מצוי בן המאה ה-21. כל אחד מהם נושא על גבו את מטען השבת הנגרר הייחודי שלו, שבו משקע הוא את חייו, עולמו וחוויותיו. פסיפס עשיר של מרכיבים, טעמים וצורות היוצרים יחדיו את "מסכת השבת". אנשים, רעיונות, מנגינות, מראות ומאורעות. כולם חוברים יחדיו ומותירים את רישומם על חווית השבת שלנו.
כיצד ניתן ל"עשות" את השבת מדי שבוע, מדי שנה, מדי דור? כמו לשאר השאלות המשמעותיות בחיינו, גם לשאלה נכבדה זו אין פתרון פלא, גם לא פתרון אחד. מחייבת היא עיון מעמיק ומתמיד, עמל ויגיעה בלתי פוסקים באותה "מסכת שבת" מופלאה שהלכה ונוצרה במשך דורות על גבי דורות, על צפונותיה ואוצרותיה. לצד השינון והדקדוק בהלכות השבת יש להקדיש זמן רב גם ללימוד הפן הערכי וה"חיובי" של השבת. מתוכם ובאמצעותם נוכל להעשיר את שבתנו בתכנים וחוויות שישקפו את עולמנו, כאן ועכשיו.
אם תאבי חִיות דתית אנחנו, לא נוכל להסתפק עוד רק ב"שמירת" השבת, בהקפאת המצב הסטטי. מימים ראשונים ידענו, ואת זאת נזכור כל העת: לא די ב"ושמרו בני ישראל את השבת". חובה עלינו גם "לעשות את השבת", באופן אקטיבי ודינמי. עשייה זו, חכמה היא ואינה מלאכה. ואין היא נפסקת בשעה אחת, אלא חובה מתמדת, נמשכת והולכת. דור דור ו"שבתו". שבת הבנויה על מורשת העבר, אך מוסיפה עליה נדבך נוסף מן ההווה. הישן מתחדש, והחדש מתקדש.