אין עוד מלבדו
בבריאתו של העולם, נזר הבריאה הוא האדם - "וייצר ה א-לוהים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה". האדם הושם בגן עדן - "ויטע ה א-לוהים גן בעדן מקדם ויישם שם את האדם אשר יצר". וממשיכה לספר לנו התורה את ערכו של גן העדן, ואת הקשר בין הבורא יתברך לבין האדם, בהטלת האחריות עליו לשמירת הבריאה הא-לוהית, ואף ניתן לו הערך הגדול של קריאת שמות לכל הבהמות ולעוף השמים ולכל חיית השדה, ומוסיף לו את ההשלמה, את העזר כנגדו. האדם הושם בגן עדן יחד עם העזר כנגדו לעבדה ולשמרה. עם כל תיאור הבריאה והשתלשלות הופעת האדם והעזר כנגדו וערכם, עדיין אין פנייה ישירה ודיבור ישיר מן הבורא אל האדם. המלה הראשונה שבה פותח הבורא בדיבורו אל האדם היא: "אַיֶּכָּה?" היכן אתה? והאדם מנסה להתחבא ולברוח בכל מיני תירוצים, כפי שמלמדנו שלמה המלך: "אשר עשה הא-לוהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים". אך הקריאה של הבורא יתברך מהדהדת עד היום, ולכל אחד ואחד מאתנו - "אַיֶּכָּה?". בתוך ארבע האותיות הללו טמונה כל משמעותו של מגמתו של האדם, בכל מעשיו שהוא עושה, להזכירו שה"אַיֶּכָּה?" הוא אומנם "היכן אתה?"
אך ארבע האותיות האלה הן גם שתי מלים, בסדר אותיות שונה: אך י-ה! רק מציאותו של הבורא יתברך קיימת, והכול מתקיים מאמיתת מציאותו.
וכפי שפותח הרמב"ם את ההלכה הראשונה בכל הי"ד החזקה: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל הנמצא, וכל הנמצאין מן שמים וארץ ומה שביניהן לא נמצאו אלא מאמתת המצאו". לכן על האדם לזכור שכל מגמתו היא ההתחברות אל מקור החיים, אל השם י-ה, הכולל את שני העולמות, העולם הזה והעולם הבא. וכפי שמלמדים אותנו חז"ל: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים". כל מציאותך וכל פרטי מעשיך הם גילוי שמו יתברך, וזוהי השליחות שלך, הנדרשת מעצם היבראותך - לגלות את עצמך ולהשלים את האדם שבך. וכן ביקש דוד מלך ישראל החי והקיים בתפילתו מרבש"ע: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" - גל עיני, גלה את העיניים שלי, גילוי שהוא ממך השם יתברך, ואביטה, ואז אוכל להביט בעומק ולגלות את נפלאותיך, את הנפלאות שלך. ומלה זו משמעותה בשתי מלים נפל אות - את האות שלי שנפלה למציאות הזאת, לעולם הזה, אגלה מתורתך, מהתורה שלך שאתה נתת, והאות הזאת היא חלק אלוק ממעל, והיא מלאת חיים.
יש בנו אות חיים
וכן מבאר מרן הרב זצ"ל: "הנשמה מלאה אותיות חיים... כשנגשים למצוה, המצוה היא תמיד מלאה זיו-חיים של כל עולמים, מלאה היא כל מצוה אותיות גדולות ונפלאות, מכל תרי"ג מצות התלויות בכל מצוה, מכל חיי העולמים שבסוד האמונה. זיו אור אלהים חיים, אור חי העולמים, חי בכל נעם בהוד כל מצוה, תיכף בגשתנו למצוה לעשותה [ובכך אנו מגלים את האות שלנו] מתגדלות כל האותיות החיות שבמהותנו, אנו מתגדלים ומתגברים, מתעצמים באור-חיים והויה עליונה, מפוארה ועשירה עושר-קדש-עולמים, ובאור תורה וזיו חכמה. נוהרות עלינו אותן האותיות של מקורות התורה, ולעומתם מתנשאות אותיות-החיים [של כל אחד ואחד מאתנו] המלאות זיו ואור פנימי שבמהותנו, ותסיסה הרת-עולמים מתהוה. עז חדות נעם, גבורת קודש וששון עדנים, מתהוה ברוחנו פנימה, ובכל היקום מתחדש אור וחיים" (פרקי א"י פ"ז).
וכן מלמדים אותנו חז"ל, שכל התורה היא שמותיו של הקב"ה, המובעת במילה "אנכי", שהיא נוטריקון: אנא נפשי כתבית יהבית. וככל שאתה מתמלא בתורת החיים, אתה מגלה יותר ויותר את האות שלך בתורה, וכך הנך מתחבר לספר התורה הגדול של כלל ישראל, וכפי שידוע ש"ישראל" זה נוטריקון יש ששים רבוא אותיות לתורה, וכל אחד מישראל הוא אות חיים בספר תורת החיים של כלל ישראל, וככל שהוא מתגדל יותר, הוא מתחזק ומאיר יותר את הגילוי הא-לוהי בכלל ישראל, אשר כולו עניין אחד - כביטוי הנודע המובא ברמח"ל בשם הזוה"ק: "קוב"ה אוריתא וישראל חד נינהו". כל אחד ואחד מאתנו הזוכה ללמוד תורה, להתרכז בלימוד התורה ולהתגדל ולהתמלא יותר ויותר במטען הא-לוהי של חיי העולם אשר נטע בתוכנו - אשריו, שהוא זוכה לגלות את אות אור החיים של כלל ישראל המתגלה דרכו.
וכן מלמדנו מרן הרב זצ"ל על הדרכת אנשי כנסת הגדולה בפתיחת פרקי אבות: "משה קבל תורה מסיני... והעמידו תלמידים הרבה" - "...להעמיד תלמידים הרבה ולהגדיל תורה בחוג המסוגלים לקבלה, ולא לפזר כוחנו בין בתי כנסיות של עמי הארץ. וכן בכללות ישראל, להרבות עצמה בתורה ויראת ד, ולא לנוד להאיר עמי הארץ וגוים רבים באור ד בדרך מועט שיכולין לקבל. כי מריבוי האור שיזרח בהשלמים הגמורים יאיר אור גדול גם כן על שאינם שלמים, אבל בהשתדלות לפזר הכוחות על הרבה נושאים, וכל אחד לא יהיה שלם בתכלית, לא יבוא לעולם אל מטרה נכונה" (עין איה ח"ב עמ 180).
ומבאר עוד במקום נוסף: "מקור החיים וההצלה הנצחית ישאר לעולם בבתים הגדולים, שמגדילים בהם אך תורה ויראת שמים, כמובן תורה בהרחבתה וגדלה, לפי כח המקבלים ולפי הכרח הדור, ויראת שמים בטהרתה ועזוז קדשה. מעדרי קודש כאלה, שמקום מרעיתם הוא הישיבות האיתנות, רק מהם יקומו לנו שרי קודש, גדולי תורה, רבי פעלים בעבודה ובמדות תרומיות, כאשר מעולם זאת על ישראל" (אגרות הראי"ה ח"ב עמ רס).
וכן היתה הדרכתו של מרן הרב צביהודה הכהן קוק זצ"ל.
דרושים תלמידי-חכמים
לאחר מלחמת ששת-הימים, היתה אווירה רוחנית במדרגה נעלה, בכל רחבי הארץ. קבוצת תלמידים שלמדו בישיבה באו אל רבנו זצ"ל בהצעה להקים סניפים להפצת אור הישיבה ברחבי הארץ, כדי להפיץ את התורה בשעה הגדולה הרוחנית הזאת. רבנו זצ"ל הקשיב להצעה, ולאחר שמיעתה, תשובתו היתה ברורה וחד משמעית: "לא חסרים עסקנים לדור, אלא תלמידי-חכמים חסרים לדור!". רבנו זצ"ל לא התעלם מן הצורך ללמד תורה ברבים ואף שלח אנשים שהתמלאו בתורה וביראת שמים לאסיפות ומפגשים, אך לא בחורים שעוד לא התמלאו כל צרכם. אז היתה קיימת רק ישיבה גבוהה אחת, ישיבת מרכז הרב, שמנתה כ-100 בחורים, ובעינינו רואים אנו את עשרות אלפי בחורי הישיבות ומאות אלפי המתנחלים בכל מרחבי ארצנו (וכפי שלמדנו רבנו זצ"ל ש"יישוב" ו"ישיבה" הם עניין אחד), שמאירים את האור הגדול של התורה, כתוצאה מהדרכתו של רבנו זצ"ל.
וכן מבאר מרן הרב זצ"ל: "האדם מוצא את עצמו בעצמו, ע"י אור החיים האלהיים המופיעים בקרבו, הממלאים אותו ברוח הטוב של רגש התודה של הכרת הטובה האלהית והבטאתה. כי במה נחשב האדם בחלישות כחו, באפסיותו וזעירותו, נגד כל היקום הגדול והעצום, וכחות הבריאה האדירים והנפלאים העוטרים אותו, מרוב שממון לעומתם אובד [- מאבד] האדם את תוכן האני שלו [את האיכה - אך י-ה שלו]. אמנם בהאיר עליו אותו האור של הכרת הטובה האלהית, וכל הסעיפים הקדושים כבירי עֹז הקודש שהיא מעירה בקרבו, אז בא האדם להכיר את גדולת ערכו, את אניותו והעדר בטולו בכללות ההוויה..." (עולת ראיה ח"א עמ א ד"ה "אני").
בפתיחתו של יום הדין, ובכל יום ויום, מהדהדת הקריאה הראשונית של מלכו של עולם הרוצה בטובתו של העולם - "אַיֶּכָּה" אך י-ה! וכפי שאמר משה רבנו ע"ה: "אתם נצבים היום כלכם לפני ה א-לוהיכם" - היום ובכל יום ויום.
ובעזה"י בשמיעת הקריאה הא-לוהית ובהפנמתה אצל כל אחד ואחד מאתנו, נזכה לראות את קיום תפילתנו "ויאתיו כל לעבדך... ויתנו לך כתר מלוכה". "והיה ה למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה אחד ושמו אחד".
ובתפילה: "השיבנו ה אליך ונשובה חדש ימינו כקדם", "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".