התסכול שבשגרה
עם העננים המכסים את האופק וצובעים את השמיים הכחולים באפור, מסתלקים גם ימי המועד והחג. את מקומם תופסים ימי החול והשגרה, נעדרי הקודש והייחודיות.
מעבר לחוויות מתסכלות אלו, מעמדם הדתי-הלכתי של ימי החול אל מול מעמד המועדים עלול לעורר ייאוש רוחני ובהלה. האופי המשותף והבולט מכל של החגים הוא היותם ימי התוועדות שלנו עם הקב"ה באווירת קדושה ומלאה רוחניות, כפי שבא לידי ביטוי בתורה - "מקראי קודש". ימי החול, לעומתם, חסרים שני מרכיבים אלו. אווירת הקדושה איננה בנמצא, ועוד יותר מתסכל, השאיפה הרוחנית למפגש עם הבורא אינה באה לידי מימוש וסיפוק[1].
חבל ההצלה - תפילה
אולם, בהקשר זה כדאי לשים לב למצווה כל כך תדירה ופשוטה - תפילה. התפילה היא מצווה שבה האדם עומד מול הבורא, מביע את אמונתו בה' ומבקש את צרכיו. מעבר לנוסח והמבנה הקבוע אפשר - ואפילו רצוי - לבטא בה בקשות אישיות ייחודיות.
קיימת מחלוקת בפוסקי ההלכה מהי תדירות מצווה זו מן התורה. הרמב"ם סובר שמצווה מן התורה להתפלל בכל יום. ואם כן, הרי ששיטה זו מאפשרת גישה לקב"ה ולקודש בכל יום. אולם, לא כך חושב הרמב"ן, שפוסק שהמצווה מן התורה אינה להתפלל בכל יום אלא תלויה במצב אנושי של מצוקה וצורך. לדעתו, המצווה להתפלל בכל יום הינה מדרבנן. לשיטתו יש השלכה משמעותית לענינינו, שכן אם התפילה היומיומית היא תקנת חכמים, הרי שאין מדובר בכך שהקב"ה מזמין אותנו להיפגש בארמונו אלא במשהו שקשור בחינוך המתפלל ותיקונו על ידי עבודת התפילה.
בקשת ה' בכל יום
ייתכן שגם לפי הרמב"ם משמעותה של התפילה היומיומית הינה כשל הרמב"ן. הרב סולוביצ'יק טוען שהרמב"ם מסכים עם הרמב"ן בכך שהמחייב של תפילה מן התורה הינה תחושת המצוקה של האדם, אולם תחושת המצוקה והצרה היא לחם חוקו של האדם ותוקפת את האדם בכל יום ולכן בכל יום מצווה האדם להתפלל. לפי זה, שיטת הרמב"ם מספקת אף יותר את הצורך אנושי למפגש עם הבורא בהיותה תמידית ובלתי תלויה בזמן.
הכוונה בדברים אלו אינה להוריד במעמד המועדים כימי קדושה וקשר מיוחד עם הקב"ה, אלא להרחיב את הנגישות והאפשרות לקשר עם ה' בכל זמן ועת.
יה"ר שנזכה...
[1] אולי השבת תרכך את הקושי ותפחית את ההרגשה המתסכלת לתדירות נמוכה יותר של שישה ימים בשבוע, אבל גם מעמדה כמקרא קודש אינו מוחלט וברור