פיסקה ד' באורות התחיה / הרב רכל
בחברה אנושית חשוב מאוד שתהיה סבלנות. לצערנו, כיום הכעס והקפדנות ממלאים את חיינו. הדרך של בירורי דברים היא ע"י תקיפה וביקורת. הדבר משפיע על האוירה ומעכירה. יש זכות לבקר כל דבר ולקעקע אותו מהשורש, למרות שלכל ערך יש כבוד. ביקורת זו מקשה מאוד מבחינה אידיאולוגית, עד שמגיעים למצב שבו כבר לא רוצים לברר שום דבר.
אם לעומת זאת היה נעשה בירור מתוך סבלנות, הכל היה נראה אחרת. ע"י הסבלנות יש יצירה של חיים, נעימות וכו'. סיסמאות כמו תן חיוך אינן מתאימות כ"כ כשברקע עומדת הביקורת השלילית.
בשלב הראשון הרב מפרט את שורשי הסבלנות ואח"כ את הדרכים להגיע אליה: החסד והאמת הם היסוד לסבלנות, ומגיעים אליה ע"י מידת החסידות.
סבלנות פירושה לסבול, לשאת אחד את השני למרות שדעותיו מנוגדות לדעתי. שורש הסבלנות היא החסד, ההפך מהדין שלא מוכן לקבל שום דבר הזר לו. כשהאדם נמצא במהלך של נתינה, הוא לא מתחשב בקושי לסבול דעות אחרים, והוא מוכן לקבל דעות אחרים. קשה לאדם לקבל דעות של אחרים והוא מרגיש שהוא מוכרח להעמיד את השני במקום, כדי שהשני לא "יטפס" עליו.
לכן החסד הוא יסוד הסבלנות. יתכן חסד צר - לאנשי שלומנו בלבד, וכדי שיהיה חסד ללא גובלות, צריך ענווה.
ביאור הדברים: בתחילה הענווה היא מיעוט ערך עצמו בעיני אחרים – ענווה פרטית. אולם ככל שהמידה מתפתחת, מכירים בכך שאיננו קטנים, אלא שיש לנו כוחות רבים, ואעפי"כ אנו יכולים להיות גדולים, כמו דוד המלך שלמרות כל כוחותיו אמר על עצמו שהוא תולעת ולא איש. ככל שמתפתחים בענווה, לא ממשייכם להסתכל על פגמי עצמו, אלא מסתכלים על כל העולם כמציאות כללית ש ה' הוא מקרור כל הכוחות, וכל דבר שיש בו ערך - אינו שלנו, אלא הוא מברכת ה'. הסתכלות זו חורגת מהסתכלות עצמית, מכיון שכל ההויה מתגלה כך: בכל דבר רואים כיצד ה' מברך ומקיים את הכל.
הסתכלות כללית זו מכשירה אותנו לפעול עם אל: בכל פעולה שלנו אנו שותפים למעשי ה'. הערך הבלעדי הוא ריבוי שם שמיים. יש לעשות רצונך כרצונו - וזהו המצב האידיאלי.
מתוך כך מכירים שיש לתת בלי גבול, מכיון שממילא האדם לא נותן ממה ששייך לו, אלא הכל מה'. מדית חסידות זו היא מדרגה גבוהה. זה למעשה מה שעומד מאחורי אברהם אבינו כשהוא עושה את מעשי החסד שלו: אומר לה' לכחות כדי שיוכל לטפל באורחים, מתגבר על כאבי המילה, משתחווה לכבוד ערבים נוודים. אברהם היה מחובר למוטיבציה פנימית שאנו בד"כ מנותקים ממנה.
אנו דבקים במידת החסד האלוקית מתוך אהבה - ומשביע לכל חי רצון. ה' כל הזמן מפרנס את הכל בחסד, ומתוך דבקות בה' אנו ג"כ נוהגים בחסד בלי גבול.
כשהאדם פועל כך, אין הוא מתרגז על כך שמישהו לקח ממנו או אמר לו דברים מרגיזים - שכן אין הוא בעל קפדנות המקפיד על דברים כאלה. ה' סבלן, כך גם הוא סבלן. הסבלנות אינה מתעלמת מהליקויים, אלא מכיר בהם ומתקן אותם בנחת ובשלווה (דווקא הקפדנות יכולה לייאש את האדם ולהביאו לאי עשייה). זהו גם עניין טקטי. לא תמיד צריך להיות סבלן, אולם צריך לנהוג בחכמה. הרב קוק היה נחשב לסבלן גדול, חוץ מבשלושה דברים, וביניהם ביזוי ת"ח, כך שאין להיות תמיד מרוח בחמאה ומלא בצמר גפן.
למחנך יש תוכנית עבודה: לקנות את ליבו, לדבר איתו, לעשות איתו מעשה חסד קטן, מצווה אחרת, ובינתיים יש לסבול אותו שכן הוא אינו מושלם.
צד אחר בסבלנות (הרב מבאר אותו בזרעונים, במלחמת הדעות) הוא להימנע מלהציג את דבריך כדעה המתנגדת לשני, כשני מחנות, אלא לנסות לשאוב ולברר מתוך דבריו את הדברים הטובים. אם חולקים עליו בצורה טוטלית, מחלישים את הביקורת, שכן האדם חולק גם על הדברים הטובים שיש בשני. אם מצליחים להראות לשני שהדברים הטובים במשנתו (וכמעט לכל בר פלוגתא יש דברים אמיתיים בדבריו, שכן בלעדיהם השיטה כלל לא היתה יכולה להתקיים) נמצאים אצלך - גדל הסיכוי שהוא יעבור אליך.
הממתקת את כל הדינים - יש צורך בחסידות גדולה כדי לראות את העולם כולו כשייך כולו לה'. העולם היומיומי שאנו חיים בו לא כ"כ מספק את האוירה והנתונים המאפשרים לנו לפתח תחושה זו (יש מלחמות שונות, אינטרסים פרטיים). יש צורך לעסוק בדברים אלוקיים וסתרי תורה כדי להגיע לחסידות. על האדם לבנות לעצמו אוירה אחרת מהנמצאת בחוץ, כך שהוא יוכל לראות הדגשים נכונים במציאות.
לא כולנו צריכים לעסוק בסובלנות מתוך סתרי התורה כדי שבאומה כולה תהיה סובלנית, אלא די בכך שיחידים יעסקו בכך בעמקות, ומתוך כך תושפע האומה כולה. אנו חשים בחושינו הפנימיים שיש בתוכנו אנשים המקשיבים לאור, וגם אם איננו באותה רמה, הדברים משפיעים עלינו, ואנו מפסיקים מעט מהאנוכיות שלנו, עד שאנו מבטלים את עצמנו לעומת עובדת הקדושה הזו. כשיש אנשים של חסד הדבר פועל לשינוי הנורמה, ואנו חשים שזהו פגם להיות אנוכיים, כך שלמרות שאיננו יכולים להעביר תחושה זו לאחרים, אנו לפחות מקבלים אותה בעצמנו (כשם שאם נכנסים לבית כנסת שמקפידים בו על אי דיבור בתפילה, גם מי שלא יודע כ"כ על חומרת הדיבור בתפילה, נזהר מדיבור שכזה).
ההשפעה של הצדיקים אינה מכך שאמרו לנו דיבורים של ידע, אלא מכך שע"י הדיבורים שלנם הם הפגישו אותנו עם עולמם הפנימי (גם אם אין בכך חידוש), כך שע"י פתיחת החלון לעולמם הפנימי הם רוממו אותנו להתקרב לאותה גדלות.
כך גם הרב יאמר בהמשך הפיסקה שהכהונה היא דחיפה של כל העם לעבר ההתרוממות. תהליך התחיה מוביל אותנו למצב שהרבה מהרוחניות שלנו נובעת מהחיבור והאחדות שבכל עמ"י: גם חקלאי מחובר לבית המקדש, לנבואה, לבית הדין הגדול, למלכות וכו'. מפסיקים להתגדל ולהתרומם ע"י העבודה הפרטית, ומתגדלים הרבה גם ע"י החיבור לכלל.
יש קליטה רוחנית לא דרך ההבנה וההשכלה (לא דרך השיעורים), אלא דרך החוויה הרוחנית ע"י השתייכות לקבוצה רוחנית (לפי הערת אחד מחברי - כך פועלים בש"ס).
הגדר שהרב אומר הוא גדר אידיאלי, שאז למרות שלא כולם יושבי בית המדרש, ולא מקבלים את ההארה בצורה פרטית, הם מקבלים את ההארה בצורה כללית מתוך השתייכות. כל זמן שאיננו במצב זה, יש עדיין בירורים רבים שיש לעשות. כשהמצב לא שלם, האור שהאומה נותנת אינה מספיקה, והצדיקים צריכים להתמלא אור בצורה פרטית ולהרגיש בכך שהם בונים את האומה.
בייחוד באומתנו - עד עתה הרב דיבר על כל קיבוץ אורגני, אפילו אצל גויים. אולם הדבר פועל במיוחד באומתנו, שיש חשש שלא נקדיש את מלוא המאמץ עבור התשתית החומרית של האומה (לא עושים מספיק מתוך חשש שיש בכך ביטול תורה). לכן כל פעם מפסיקים את החומריות כדי לעסוק מעט ברוחניות, והחומריות מתקדמת בעצלתיים. לכן הצדיקים צריכים לבוא ולחזק את הרוחניות, כך שיוכלו לעסוק כראוי בחומר. הם מהוים מעין ארון הקודש של האומה.
ברית אלוקים בארץ (עמ' נד) - הרב חוזר על הרעיון. ללא פעולת הצדיקים, יש קוצר רוח: א"א להשקיע ברוחניות כראוי, וא"א להשקיע בחומריות כראוי.
במקום אחר הרב משלים רעיון זה שהוא חדשני מאוד (יש גישה במקומות מסוימים שכולם צריכים להיות גדולי הדור, ואין מקום לחלוקת האומה לאנשי מעשה ולאנשי רוח), יש זרע אדם ויש זרע בהמה - יש העוסקים יותר ברוחניות, ויש הקרובים יותר לטבעיות הישראלית, הקדושה הטמונה בטבע - הם יעסקו בכך בצורה ספציפית, וכולם ישפיעו האחד על השני. זו נקודה יסודית מאוד - איננו רואים פסול בעוסקים בחיי החומר. על כ"א לשאוף באופן אישי למצות את עצמו, ותוך כדי הוא יכול לעמוד על תפקידו לאחר שעושה כל מעשיו לשם שמיים.
גם העוסקים בחומר צריכים להמשיך ללמוד תורה – אם כי בכמות מועטה יותר. המפגש עם הממשות של האדמה והחריש נותנת התמודדות אמיתית עם החיים, עצמאות ונחישות בלימוד.
לק"י יום שישי כ"ד חשון תשנ"ט
שיעור תשיעי:
המשך פיסקה ד' אורות התחיה (עמ' נד)
ע"י החיבור לאותם גדולים, העם זוכה להארה גדולה, ולתחושה של יציבות רוחנית. זהו למעשה תפקידה של הכהונה בישראל (במצבה האידיאלי), להאיר לעם.
הכהונה, האמצעות - הכהנים אינם קבוצה של אנשים העומדים בין העם לה', והם קבוצה נעלית מהכלל, אלא הם קבוצה המרוממת את כל העם אל ה'.
כשהאדם הפרטי - אנו מתדמים ומתקרבים לה' מצד הערכים שלנו. עי"ז שאנו מתקרבים לאלוקים בצדדים החיוביים שלנו, אנו יכולים להמשיך ולקדש גם את הצדדים היותר נמוכים של החיים.
כן גם האורגן - כך הוא גם בציבור: הציבור אינו יכול להתקרב לה' דרך הכוחות החלושים שלו.
אם תפיסת שם ה' לא תהיה שם נרדף לקדושה ולעומק רב, אלא לחיי בשרים ותאוות, מקטינים את שם ה', ועולם ללא אלוקים הוא חסר אור ורוממות, אפסי.
כדי שהמפגש עם ה' לא יהיה מתוך קטנות, נוצר חלק גדול ועליון שהוא המחבר בין העם לה' - הכהן. הנביא קורא לכהן מלאך ה' צבאות - מעלה רוחנית גדולה.
הכהן החסיד - יודע את ה' בצרותו השלימה, ככל שיכול בין אנוש להשיג זאת. הוא קובע נורמה גבוהה מאוד של דעת אלוקים ועבודת ה'. אחרי שיש נורמה כזו, לעם יש דוג' למהי נבואה, מהי תפילה ומהי קדושה. הנורמה הגבוהה מצילה את העם מתפיסת הכל בקטנות ושקיעה בחיים עגומים.
בעתים שזרם החיים - הכהן משפיע על העם בזמן שהוא מחובר לעם. במצב האידיאלי של העם יש זרם חיים שלם המאחד את העם. במצב שלם, היותנו עם אחד, בעל רוחניות אחת, מקרינה ואנו חיים אותה. הסגולה של כלל ישראל - אנו חיים אותה בזמנים אלה, ובמצב כזה, עצם הקשר של היחיד עם העם כבר בונה את היחיד, והוא מקבל מהכלל פרנסה רוחנית.
כיום, אין אנו חיים לגמרי במצב השלם, שכן יצאנו מרוסקים מהגלות, חסרי חיים (כפי שאמר הגר"א בהקדמתו לספרא דצניעותא). עלינו לחדש את מושג הכלל. אמנם התקדמנו מאוד, אולם עדיין צריך להתקדם רבות. מרכז הדיון צריך להיות המכנה המשותף של כולנו.
עמ' פג, פיסקה מב - על ת"ח לבנות את עצמם מתוך מטרה לבנות את האומה, ודבר זה מוסיף כח לאומה. כשישראל היו על אדמתם, אז גילוי כבוד ה' בעולם לא היה ע"י ד' אמות של הלכה בלבד, אלא ע"י החיים הטבעיים של עמ"י - גם חקלאות.
(גם אם יהיו ישראלים שיגיעו למצב זה, הם ג"כ יוכלו לעבוד עם הכהנים, אולם לא במקדש).
(אנו נלחמים על ארצנו, מכיון שיש לנו זכות על הארץ, וממילא אנו מוסריים במלחמתנו. המוסר נקבע האם א"י שייכת לנו. לעתים יש קנאה בציבור הדתי על כך שהוא נמצא בתהליך של התפתחות, הקמת יישובים, צבא, חינוך, לעומת הציבור החילוני שעזב את הציונות החילונות. הוא הציבור היחיד המהווה אלטרנטיבה לעומת הציונות החילונית שהיגעה לסוף הדרך).
הוא נסמך אז בחילם - במצב זה, שיש באומה אנשי קודש, העוסקים בחומר מזדהים איתם מתוך אמונה ברורה בקיומו של הכח הכללי. הוא חש את גדולת גדולי האומה.
במצב זה מניב הכלל ספרות ושירה, ולא היחיד או החסידים. החיים בצל החסידיים משפיעים בצורה עמוקה כ"כ, עד שהדבר יכול לצאת אל הפועל בצורת ספרות ושירה. העם שמדובר עליו אינו חסר דעת לגמרי, שכן הוא בעל השכלה בסיסית, כגון ישיבה קטנה וישיבה גדולה, כך שיש לו בסיס רוחני שיכול להתחבר לכלל. הדעת היא מצב רוחני שבו נפגשים עם מושגי החכמה (כגון התחברות לעובדת החיים של כלל ישראל), ואינם בתור ידיעה חיצונית בלבד.
הנטייה ליסוד הכהונה - עצם המצב שהגדולים דוחפים את הכלל קיים גם אצל הגויים. כדי להגיע לכך יש צורך בתהליך ארוך שבו הכהונה תבין את תפקידה (ולא יראו בה משרה מכובדת כפי שראה אותה קורח), תגיע ל מצב שהיא תהיה ראויה לכך, והעם כולו יגיע למדרגה רוחנית גבוהה.
היו לנו בעיות רבות עם הכהונה, כגון שיחוד הרומאים כדי לקבל את משרת הכהונה, קורח.
דברי הרב אמורים לגבי הכלל, אולם לגבי היחיד - כ"א צריך לבחור את דרכו לפי מה שמתברר לו שהוא שייך אליו, כולל עבודה בחלק הרוחני. על היחיד לנסות לעשות את כל מה שהוא יכול, ולראות למה הוא שייך.
יתכן גם שבמצב האידילי של עמ"י הגויים יעבדו עבור עמ"י, וכל עמ"י יעסוק ברוחניות בלבד.
רדיקלית = חיצונית. בגלל שיש את החסידות העבודה המעשית יכולה לפרוח ולהתפתח כראוי.