השבוע נרצחו שתי נשים לפני גיל ארבעים, בידי בעליהן, בחולון ובת ים. באחד המקרים הרצח התרחש אל מול עיני הילד.
אנו קוראים שורות אלה, ולבנו היהודי כואב. דמעותיהן של הנשים המתמזגות בדמן השותת, עולים לבית דין של מעלה.
אולם נראה שלא עצם הרצח הנורא הוא הרעש בבית הדין של מעלה. שהרי מעשי רצח מרושעים מעין אלה תמיד היו בשוליים של החברה הישראלית, בימי בית ראשון ובית שני ובוודאי בגלות. מי שעובר על דברי ירמיה, על סוגיות הש"ס, על ספרי השו"ת של גדולינו הראשונים הרשב"א והרא"ש, מי שעובר על עולם ההלכה של גדולי הפוסקים רבנו תם והרמב"ם, מכיר שאלות דומות בחומרתן על בעלים מכים ונשים שנרצחו, על גזלנים ורצחנים, שופכי דם האדם באדם. התופעה הזו אינה חדשה בדור שלנו, ובתי הדין של מטה ומעלה מכירים זאת.
ייתכן שבית דין של מעלה עסוק דווקא בשאלה גדולה יותר, אשר כן אופיינית לדור שלנו - שתיקת הכבשים על עוולת הזאבים. לא עצם הרצח מעורר את העולמות, אלא השתיקה שלנו כלפיו.
התורה ציוותה על נורמה חברתית מוסרית עליונה:
כאשר נמצא הרוג בעיר, זקני העיר הולכים לנחל, עורפים שם עגלה ואומרים "ידינו לא שפכו את הדם הזה". המצווה הזו אינה רק כדי לעשות בדק בית, או כדי לעורר את זקני הדור על אחריותם למציאות המקולקלת. עיקר המצווה הוא על עצם תשומת הלב והזעזוע הציבורי מהמקרה. התורה מבקשת מאיתנו כחברה לעצור את כל מהלך החיים ולציין את הופעתה של הרשעות בקול גדול. התורה דורשת מודעות להימצאותה של הרשעות והבעת סלידה ממלכתית מהמעשה, גם בלי אשמה ובלי לקיחת אחריות.
הרמב"ם הבין את מצוות עגלה ערופה כחלק מחקירת הרצח, אולם הרמב"ן הבין אותה כקורבן מיוחד, המכפר על ישראל מעוון הרצח. הרמב"ן רואה בהעלאת התודעה הציבורית של הרצח קורבן כפרה עצמי. דבר גדול הוא, שעצם הרעש התקשורתי סביב הרצח הוא הוא הכפרה, משום שהמודעות היא שורש התיקון והבהרת העמדה המוסרית הציבורית.
ואנו, האם המקרים הללו של אלימות כלפי נשים, עולים לחשבון המוסרי שלנו כציבור? האם מישהו מאיתנו הוסיף לווידוי הציבורי לאחר שמונה עשרה עוד מילה או שתיים על רציחת אישה בידי בעלה? האם שוחחנו על כך בקהילותינו? האם העלינו את הנושא בפני בני הנוער?
יושב הקב"ה על כיסאו, יושבים בית דין של מעלה בחצי גורן, ומביטים על החברה הכללית שלנו. כיצד מקרי רצח עוברים לידינו מבלי משים?
יש שיאמרו שמקרים כאלה אינם שכיחים כל כך אצלנו, החינוך שלנו טוב, החברה הישראלית במצב בריא ביחס לזמנים אחרים בהיסטוריה. טענה זו נכונה. אך דווקא משום כך דין עגלה ערופה חל עלינו בדגש מחוזק. שהרי דין מיוחד מצינו בעגלה ערופה, כפי שאומרת המשנה "משרבו רצחנין בטלה עגלה ערופה", וכביאור הגמרא בסוטה (מז:) שעגלה ערופה אינה באה אלא על הספק, וכשראהו מישהו (אפילו הוא פסול לעדות) אין דין עגלה ערופה. עגלה ערופה מיועדת במיוחד ובדוקא לעולם ישר כשלנו שהרצח אינו כה שכיח בו, עולם שיש בו סכנה לשאננות כלפי הרצח והסרת אחריות מהחברה הישרה.
כשרבים הם הרצחנין, צריך לעשות חשבון נפש גדול יותר מרעש תקשורתי ועגלה ערופה. כשהחברה היא רצחנית, לא יעזור לשחוט עגלות ולעורר זעקות, יש צורך במהפכה ולפעמים בהרס המדינה כולה כבימי בית ראשון. אך המציאות בימינו אינה של רצח ברחובות, אלא של התנהגות מוסרית כללית. ודווקא משום כך אנו נקראים על ידי התורה להימנע משאננות, לא לסמוך על הקו המוסרי של רובנו, אלא לעצור הכל ולזעוק את זעקתה של הנרצחת, לא לתת לזה לעבור לידינו בלי זעזוע.
דין עגלה ערופה חל דווקא בחברה מתוקנת שאין בה רצחנין. דווקא במציאות כזו אנו נקראים לעצור ולזעוק. כשהתקשורת מכריזה על בעל שרצח את אשתו באגרופיו, הקב"ה מבקש מאיתנו לעצור ולהביט פנימה, להודיע כלפי חוץ, למחות על המציאות הזו. גם כשנאבקים על ריבונות בארץ ישראל, במעללי הערכאות, ובמאבק בנגיפים, עלינו לפנות זמן מיוחד לכאב וזעקה על הרצח המרושע התדיר.
יהי רצון שהקב"ה ובית דינו יביטו בנו בחמלה, ישמעו את זעקתנו על הרצח הכפול והנורא של הנשים האומללות בידי בעליהן. כבוד בית הדין, איננו שאננים, כואב לנו, והנה מחאתנו באתר ציבורי חשוב.