חצי שנה למלחמה הם יצרו מודלים של הזירות הקשות מהשבעה באוקטובר: "לא קלטנו מה אנחנו עושים"

עד בוקר השבעה באוקטובר היו עסוקים איתמר תורן ואלמוג סלע, בעלי סטודיו "טרו טווינס" בעיקר בעבודות האמנות שלהם כיוצרי פתיחים לסרטים וסדרות וקמפיינים מסחריים, אלא שאותו בוקר שינה גם את התוכניות שלהם. היום (א'), חצי שנה לפרוץ המלחמה, יוקרן סרטו של אלון דניאל: "שש וחצי" (21:00, כאן 11) המתאר כמה מהאירועים הבולטים באותו בוקר נורא בשבת השחורה, בין היתר בעזרת מודלים מיניאטורים שייצרו סלע ותורן יחד עם עשרות מתנדבים.

"אלון ביקש שנעשה לו עולם מיניאטורי של הזירות בשבת השחורה כמו שעשינו בפתיח לסדרה 'חזרות'" הם אומרים בראיון לחדשות כיפה, "בהתחלה זה היה מוזר ליצור אירועים ממש מזעזעים במקום לעשות דברים חמודים מעולם התרבות, אבל הרגשנו שהמלחמה מתרחשת בחוץ, אנשים מתנדבים ואולי זה המקום שלנו ליצור ולעשות משהו לטובת הכלל".

תורן וסלע (מימין) עם הדמיית מסיבת הנובה. צילום: יובל דניאל

"זה היה דימוי מאוד חזק והבנו שאנחנו רוצים ליצור את זה"

הם נכנסו לפרוייקט ימים ספורים אחרי הטבח כשמדינת ישראל עוד לא התחילה לעכל מה התרחש באמת. "התחלנו את העבודה על המודלים אבל הבנו שאנחנו ממש קצרים בזמן" הם מספרים, "רצינו לצלם את הכל מאוד מהר ורצינו להגיע לאנשים כמה שפחות זמן אחרי האירועים כדי שזה יהיה טרי כמה שיותר".

על פי בקשתו של דניאל, הם התחילו לייצר מודל של מעבר הגבול הפרוץ, אחד הסמלים הבולטים של אותו יום. "רצינו להמחיז איך הגדר נפלה, זה היה דימוי מאוד חזק והבנו שאנחנו רוצים ליצור את זה" הם מתארים. אך מה שהחל כמיניאטורה של זירה אחת, הלך וגדל בסוף כל יום צילום כשהבמאי דניאל מבקש מהם ליצור זירות נוספות: "הוא התקשר אלינו ואמר לנו 'תקשיבו יש לי גם סצנה בקיבוץ, אני צריך עכשיו בניין'".

העבודה על הדמיית מסיבת הנובה, צילום: יובל דניאל

בלי דם ובלי גופות

מי שצופה בצילומי ההדמיות שיצרו יכול לחשוב בתחילה שהוא צופה בדבר האמיתי, אבל המיניאטורות שיצרו לא כוללות את תמונות הזוועה אליהם נחשפנו, אין שם דם ואין גופות. הם מסבירים את ההחלטה: "חשבנו שיהיה רעיון טוב לא להשתמש בדימויים ויזואליים גרפים, היינו בשבועיים הראשונים למלחמה ובכל הרשתות החברתיות ובחדשות רצו הדימויים הגרפים המזעזעים והרגשנו שזה רווי ושאפשר לעשות משהו אחר, לא חייבים לזעזע כדי לחבר את הצופים".

תהליך היצירה העלה אצלם גם חששות. "כשאתה עושה מיניאטורות של משהו אתה הופך אותו לחמוד יותר ופחדנו שכל הדבר הזה יצא חמוד מידי ובעצם אנחנו מנחמדים את המלחמה" הם מסבירים, "אבל לא את כל הסרטים שנעשים על המלחמה אנשים רוצים או יכולים לראות, ככה הם יכולים להתחבר לסיפורים גם בלי לראות את הזוועות".

צילומי הדמיית כביש הדמים. צילום: איתיאל ציון

העבודה החלה כאמור בימים הראשונים שלאחר אירועי השבעה באוקטובר והתמונה הכוללת של אותן זירות קשות לא הייתה ברורה, צוות היוצרים נאלץ לעבוד עם מה שיש: "לא היו בהתחלה הרבה אנשים שידעו לתאר לנו את זה, אז השתמשנו בצילומי לווין וכתבות בחו"ל. ראינו איפה כל דבר היה, התחלנו לבנות את הדברים והתחלנו לחקות דברים שראינו בחדשות" הם מתארים.

ארכיטקטים, מעצבים גרפיים גם מעצבת ציפורניים

לצורך העבודה הסיזיפית הם גייסו עשרות מתנדבים, לפוסט שפרסמו הגיבו מאות אנשים שרצו לקחת חלק בפרוייקט וכך הפך לו הסטודיו הקטן בדרום תל אביב למפעל מיניאטורות קטן. "באו ארכיטקטים, מעצבים גרפיים, גם מעצבת ציפורניים אחת ועוד מלא אנשים וכל אחד עשה את מה שהוא יכול" הם מתארים, "היו בנות שעשו רק את העצים במשך עשרה ימים בעזרת עיסה של ספוגים שנראו בסופו של דבר כמו עצים אמיתיים".

היו לכם סמלים שהיה חשוב לכם שיהיו נוכחים במודלים?

"היו דברים שקיבלו תשומת לב מיוחדת מתוך הסיפורים, היה סיפור של בחור אחד מהיישוב מגן והוא תיאר איך הוא נסע בטנדר שלו כדי להדוף מחבלים שניסו להיכנס ליישוב. אז בדקנו איזה טנדר בדיוק היה לו ועשינו תחקיר איפה בדיוק הוא קיבל את הטיל נ"ט, ואיך הרכב שלו נראה לאחר הפגיעה. אספנו כמה שיותר מידע כי זה היה רגע מאוד ספציפי שלא רצינו לטעות בו".

"פתאום קלטנו מה אנחנו עושים וכמה הפעולה הזאת קשה"

אני שואל את תורן וסלע עד כמה השפיעו הסיפורים המזעזעים אליהם נחשפו על תהליך העבודה, ובכלל על האווירה בסטודיו. "בשבוע הראשון של המלחמה כולם היו בטירוף ופתאום לעשות משהו בשביל סיבה כזו ולספר את הסיפור, להתאסף כולם בסטודיו ולהכין דברים גרפיים אז הפעולות עצמן היו כמו טרפיה" הם אומרים.

אבל היו גם רגעים קשים. "הרגע הכי מזעזע" הם מתארים, "היה כשעבדנו על הסצנה של הכביש וקיבלנו הרבה מכוניות צעצוע מאיזה תורם והיינו צריכים לגרום להם להיראות שרופות והרוסות וממש היה לנו קשה ליצור את זה, ממש נכנסנו לזה וניסינו להרוס אותם ולשרוף אותם ופתאום קלטנו מה אנחנו עושים וכמה הפעולה הזאת קשה וכמה זה הזוי. זה היה הרגע שתפסנו את עצמינו, היינו בתוך זה, היינו בטרפיה שלנו ולא חשבנו על מה אנחנו עושים, פתאום כשכל המכוניות היו מוכנות ושמנו אותן ראינו איך הן נראות אז אמרנו לעצמינו 'וואו מה עשינו'".

הדמית כביש הדמים, מתוך הסרט, צילום: יובל דניאל

"אנחנו תורמים את חלקנו בתרגום הוויזואלי של המלחמה"

אחרי ימים רבים של עבודה הגיע רגע האמת בו החלו צילומי הסרט על המודלים שבנו. "ביום צילום הייתה תחושה אחרת" הם אומרים, "טום רייכרט צילם את זה עם עדשת טלסקופ מיוחדת והיינו כולנו דבוקים למוניטור וזה הרגיש כל כל אמיתי שזה היה מטריד. לראות את זה בסרט יחד עם הסיפורים זה היה מאוד חזק ומאוד מרגש". הם מסכמים חודשים של עבודה אינטנסיבית על הפרוייקט: "היצירה של זה גרמה לנו לתחושה שלפחות אנחנו תורמים את חלקנו בתרגום הוויזואלי של המלחמה, שאולי זה יעזור לאנשים להתחבר לסיפורים בצורה אחרת".