הקהילה הראשונה שחזרה לעוטף: "שקית הממתקים משמחת תורה עוד הייתה על הספה"

"פתחתי את הדלת וראיתי את השקית ממתקים משמחת תורה"

את הרגע הראשון בבית אחרי ארבעה חודשים יוני ורנר משלומית זוכר היטב. "פתחתי את הדלת וראיתי על הספה את ספר התורה הקטן של הילדים שלי ואת שקית הממתקים משמחה תורה. קיבלתי סטירה לפנים, כמו בום כזה שהכל ב'פריז', בהקפאה". לפני חודש התושבים החליטו לחזור הביתה, ובכך הפכו להיות היישוב הראשות במועצה אזורית אשכול שחוזר לעוטף.

התפילה הראשונה בבית הכנסת נערכה בליל שבת האחרון, וגם היא הייתה מרגשת מחד אך קשה וצורבת מאידך. "יש פרצופים שאתה יודע, שכבר לא ייכנסו לבית כנסת. החבר הזה שתמיד היה מאחר טיפה עם כוס קפה ואתה יודע שהוא כבר לא יחזור".

ורנר עוצר לרגע, ומספר על חברו הטוב שנפל, אביעד כהן. "הוא היה חבר מאוד טוב שלי. אנחנו גרים בית ליד בית, ערכנו שבתות ביחד, ארוחות ביחד, סעודה שלישית ביחד, המון המון ביחד. ושזה לא קיים - זה חיסרון שאתה יודע שאתה צריך להתמודד איתו, ואתה מחפש את הכוחות איך".

המקום שבו נפלו אביעד כהן וראובן שישפורטיש | צילום: ללא

ההחלטה לחזור לשלומית והחוויה במלון: "זה לא חיים ולא צורה"

"לפני חודש הקהילה התכנסה וקיבלה החלטה משותפת לחזור ליישוב" אומר יוני, "משפחה עם 7 ילדים לא יכולה להיות בשני חדרים במלון במשך תקופה כל כך ארוכה" הוא מסביר. "זה פגע לנו בחינוך ובתא המשפחתי, אלו לא חיים וזו לא צורה". יחד עם זאת הוא מציין כי התחושות בקהילה היו מעורבות, בעיקר בגלל תחושת הביטחון. "כולם רצו לחזור לחזור ליישוב מתוך געגוע והידיעה שזה הבית, אבל לא כולם הרגישו בטוחים".

החשש הביטחוני של התושבים מקבל משנה תוקף נוכח הסמיכות של שלומית לעיירה העזתית "רפיח" אשר בה שוהים מאות אלפי פליטים עזתים וצה"ל טרם פעל בה קרקעית. "המחבלים שתקפו באזור שלנו יצאו מחטיבת חמאס - רפיח שעדיין לא טופלה. המתח בין בין הרצון לחזור לבית לבין החשש מחזרה לאזור לחימה התקיים לאורך כל הבירור הקהילתי שעשינו - וגם עכשיו".

חזרת מפוני שלומית | צילום: ללא

יש אפשרות שעוד טרם כניסה לרפיח תוכרז הפסקת אש, אתם חוששים מכך?

"החשש הוא גם מהפסקת אש אך גם מלחימה ברפיח. ברגע שצה"ל יחל בכניסה לרפיח ולכבוש אותה, האזור שלנו יהיה אזור לחימה" הוא מסתייג. "כל תותח, וכל מטוס מרעידים את הבתים ברמה שדברים נופלים מהקירות. אבל זה מחיר שאנחנו מוכנים לשלם בשביל הטיפול ברפיח ואנחנו לא מהססים. יודעים שאם לטובת טיפול ברפיח אנחנו משלמים את המחיר הזה - אז נשלם אותו".

למרות החששות והדאגות, ביישוב כבר הספיקו לפתוח מחדש את מערכת החינוך ויוני מסביר כי דווקא הצעדים הקטנים שהחלו כבר עתה יובילו בסופו של דבר לתמונת הניצחון. "תמונת הניצחון היא לא תמונה אחת, אלא מורכבת מהמון פריימים קטנים ואחד הקריטיים שבהם הוא עצם החזרה הביתה והפרחת היישוב מחדש".

איך הילדים מתמודדים עם החזרה הביתה? הם מפחדים?

"אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהילדים שלנו יצטרכו טיפול וליווי רגשי" הוא משיב מייד, אך מסתייג מעט: "אחרי כמה ימים שחלפו מאז החזרה הביתה, יש מצד אחד ילדים שכבר רצים אל גן השעשועים ואל החברים". עבור הילדים הקטנים, החוויה מורכבת ומאתגרת יותר. "הם צריכים אותם יותר צמודים אליהם. לא מתקלחים לבד, לא הולכים לישון לבד ולא רוצים להיות לבד".

הכניסה לשלומית צילום: ללא

"אין לנו ספק שצו החיים שלהם זה להמשיך לחיות כאן"

עבור ורנר, ההחלטה לחזור הביתה היא גם בעצם קיום צו החיים של התושבים שנפלו. ארבעה תושבים משלומית נפלו בלחימה, ורנר הכיר היטב את כולם. "ראובן ששפורטיש ואביעד כהן הם ממקימי היישוב. אוריאל ביבי סיים לבנות את ביתו חודש וחצי לפני שנפל ובכור סוויד היה הגנן של היישוב. אין לנו ספק שצו החיים שלהם זה להמשיך לבוא לפה, לחיות ולבנות".

אתה רואה את היישוב פורח מחדש?

"בוודאי. כבר ברגעים אלו הילדים משחקים כבר בגינות. ערב המלחמה סיימנו למכור 50 מגרשים ביישוב ואף אחת מהמשפחות שרכשו את המגרשים לא ביטלה. זו אמירה" אומר יוני. בהמשך הוא מתאר את גודל חוסנה של הקהילה: "זאת קהילה מאוד חזקה, בין היחידות שלאורך כל התקופה בחוץ 90% מהקהילה הייתה ביחד. חזרנו 70 מתוך 80 משפחות. לא התפצלנו, לא נעלמנו, קהילת שלומית גילתה פה תעצומות".