כמעט שלוש שעות של נסיעה מפרידות בין קיבוץ גבעת חיים מאוחד שבעמק חפר לקיבוץ גברעם שממוקם ליד אשקלון בדרום. אם הייתם שואלים מה הקשר בין שני הקיבוצים האלו לפני חצי שנה, התשובה הייתה כנראה כלום. אלא שמאז השבעה באוקטובר, בין שני המקומות נוצר חיבור עמוק שישאר לנצח. חיבור אגב, שכולל גם את אנשי גבעת חיים איחוד, שגם הם פתחו את ביתם ולבם בפני אנשי הדרום.
שגית לוסטיג היא מנהלת של החינוך החברתי- קהילתי בקיבוץ גבעת חיים מאוחד. עוד באותו היום, כשממדי הזוועות התבהרו והדרום כולו פונה, כולם התחילו לחפש פתרונות לעשרות אלפי תושבי העוטף.
"אנשים מהקיבוץ יצאו מהדירות שלהם וחזרו להורים, העיקר שהם יוכלו לבוא"
שגית, שהייתה אחראית על קליטת המפונים, מספרת איך זה קרה: "להבדיל מקיבוצים אחרים, לנו אין אופציות לארח לינה. אין לנו מגורים או מוסדות חינוך שאפשר להלין בהם אנשים. ממש במקרה, בדיוק לפני פרוץ המלחמה בנו פה שכונה חדשה כך שהיו דירות פנויות. אצלנו היו 150 איש, הם נכנסו 3-4 משפחות בתוך דירות קטנות. אנשים מהקיבוץ יצאו מהדירות שלהם וחזרו להורים, העיקר שהם יוכלו לבוא".
קליטת קהילה של 150 איש בפתאומיות היא לא עניין של מה בכך. מעבר להכנה הנפשית, יש הרבה עבודה טכנית שצריכה להיעשות, שגית מסבירה לי איך זה התנהל: "הקמנו מערך שלם, בהתחלה זה היה שיבוץ בדירות. בשבועיים הראשונים גם ממש בישלו להם הכל, דאגו להם לציוד לאבזר את הבתים". אחרי כמה שבועות של הישרדות, אט אט חלחלה ההבנה שיש צורך לתת להם להתנהל כקהילה עצמאית, בשביל תחושת המסוגלות שלהם. "שירגישו שהם יכולים לתפעל את עצמם, שהם לא נזקקים כל הזמן. זה ממש היה צורך שלהם".
קיבוץ גברעם וגבעת חיים צילום: ללא
תוך יום אחד קלטתם 150 איש שפונו בבהלה מביתם מוכה המחבלים, איך עושים דבר כזה?
"מבחינה טיפולית, משרד החינוך ומרכזי החוסן שלחו המון פסיכולוגים שטיפלו בקהילה. הם נתנו מענה גם מבחינה לימודית וגם מבחינה חברתית. מבחינתנו, כל העשייה סביב הקליטה של גברעם עזרה גם לנו, הרי כל המדינה הייתה בטראומה. כשאתה עוסק בנתינה כזאת אתה לא שוקע".
"עשינו שיחה לילדי הקיבוץ ואמרנו להם שמגיעים ילדים שברחו מהמלחמה"
בשני הקיבוצים מתגוררות משפחות צעירות עם ילדים קטנים. לתווך סיטואציה של מלחמה, פינוי מהבית וקליטה של ילדים חדשים היא דבר לא פשוט, כך שהובילה להחלטה למדר את הילדים. "כבר באותו ערב הוצאתי הודעה להרחיק את הילדים מהמסכים. ניסינו לשמור אותם רחוק מהכל. עשינו שיחה לילדי הקיבוץ ואמרנו להם שמגיעים ילדים שברחו מהמלחמה. לא אמרנו להם שיש חטופים או מה קרה. המחבלים לא חדרו לקיבוץ גברעם, אז מי שנפגע מהקיבוץ אלו בעיקר אנשים שיש להם קרובים בקיבוצים האחרים מסביב שנפגעו. ניסינו לשמור הכל בחוץ", היא משחזרת בקלות חמישה חודשים אחורה.
קיבוץ גברעם וגבעת חיים בקבלת שבת צילום: ללא
גם מבחינה טכנית, קליטת ילדים רבים היא דבר לא קל. צריך לסדר להם מסגרת לימוד, תספרי לי קצת: "אחרי ההתמקמות הראשונית, הקימו להם בית ספר. לנו יש בית ספר יסודי בקיבוץ ולא היה בו מקום לקלוט את ילדי המפונים. פינינו את הבתים של חינוך החברתי קהילתי שלנו לטובת כיתות לימוד בשבילם. כלם היו צריכים להסתגל לזה, זה לא מבנה של בית ספר. אין שם אווירת לימוד. במקביל הקמנו להם מתחם עם חיבור לאינטרנט ומדפסות ומחשבים שיוכלו לעבוד מרחוק".
"עשה לי מאוד טוב לשמוע שהם חזרו הביתה. פחדתי שיהיה להם קשה"
את מתארת שני קווים מקבילים: מצד אחד נתינה אינסופית של הקיבוץ שלכם ושיתוף פעולה מרשים, ומצד שני רצון עז לשמר את העצמאות של קהילת גברעם, איך זה עובד ביחד?
"יש גם וגם, כן הרבה מאוד דברים עשינו ביחד וכן ניסינו לשמור להם על העצמאות שלהם. פעם בשבוע באו המדריכים מהבית ועשו פעילויות לילדים. קיבוץ גברעם התחלק עם קיסריה וניר דוד, אז הזמנו את כל הקיבוץ אלינו לפעילות של כולם יחד. זה היה חשוב".
עכשיו תושבי הדרום חוזרים הביתה, תשמרו על קשר עם האנשים מגברעם?
"בוודאי, נוצרו קשרים מדהימים וניסע לבקר אותם כשהמצב ירגע. נשארו פה עשרה ילדים עד סוף השנה הלימודית. ביום חמישי האחרון, כשעזבו האחרונים זאת הייתה שמחה מהולה בעצב. אלו אנשים שהפכו להיות חלק מהחיים שלנו".
חן גרינברג, תושב הקיבוץ גברעם, מספר על האירוח החם של אנשי הקיבוץ גבעת חיים איחוד. הוא, אשתו ושני ילדיהם הקטנים התארחו בקיבוץ מאמצע אוקטובר ועד סוף השבוע האחרון, ועבורו, המקום הפך לבית של ממש. "מעולם לא פגשתי אנשים כל כך חמים, קיבוץ כל כך מסודר, כל כך איכותי שסיפק לנו את כל התנאים שהיינו צריכים". אנשי גבעת חיים איחוד העמידו לרשותם את מתקני הקיבוץ והיו שם עבורם בכל בקשה. "בסוף אפילו היה לנו קשה לעזוב", הוא מודה, "כבר הרגשנו סוג של בית, למרות ששמחנו לחזור לבית האמיתי שלנו". גם המשפחה אצלה התארחו הפכה עבורם למשפחה אמיתית, "אין לנו מילים להודות להם. אנחנו אסירי תודה ונזכור אותם כל החיים", הוא מסכם.
בגבעת חיים איחוד הכינו פעילויות לילדים
מור נואמה, מנהלת האירוח בגבעת חיים איחוד שאירחה את קיבוץ גברעם מסרה: "ב- 7/10 הגיעו למשפחת רסיס בגבעת חיים איחוד משפחה אחת מגברעם. יום למחרת, ב-8/10 הצטרפו למשפחה עוד כ-20 משפחות מגברעם. ואז כבר לא היה לנו מקום לקלוט עוד משפחות בגבעת חיים איחוד. ואז הגברעמים החלו להקלט בגבעת חיעם מאוחד ובעוד בישובי עמק חפר. קלטנו אותם באהבה, הרגשנו שחייבים להתגייס ולעשות כל מה שאפשר כדי לתת להם בית חם אצלנו. איכלסנו כמעט 200 נפשות מהעוטף והצפון. די מהר הבנו שהאירוח לא ליום-יומיים והכנו סדר יום מלא בפעילויות בעיקר לילדים אבל לא רק, גם הופעות של מיטב אומני ישראל שהתנדבו והגיעו. הפעילויות התחלקו בין האיחוד למאוחד, ושלוש פעמים בשבוע הכנו באיחוד ארוחת ערב משותפות, זה היה מקום מפגש ומקום שאפשר קצת להפגש ולעכל את האירועים. היה לנו חשוב לתת למפונים הרגשה שהם בבית. זאת היתה חוויה אדירה ועוצמתית שתרמה רבות לקהילה שלנו", סיכמה.
ארוחות ערב למפונים בגבעת חיים איחוד צילום: איילת שילה
הילדים נפרדים מבית הספר
שאלתי את שגית האם יש רגע אחד בכל התקופה הזאת שחרוט לה במיוחד, אחרי מחשבה קלה היא מספרת: "לפני שבועיים עשינו קבלת שבת כפרידה. ישבנו כולם בדשא של הקיבוץ וזה היה ממש מרגש. באו חבר'ה שכבר חזרו הביתה ושאלתי אחד מהם איך התחושות, והוא אמר לי 'כל יום אני מתעורר ואני אומר לעצמי, אמאלה אני בבית'. זה עשה לי מאוד טוב לשמוע שהם חזרו הביתה. פחדתי שיהיה להם קשה' שגת מסבירה את המורכבויות שיש בכך כשחלק חוזרים וחלק לא, והכל מאוד הדרגתי: 'יום אחד הגיע ילד בוכה לבית ספר כי שאר הילדים אמרו לו שלא נשאר לו מקום בבית ספר בגברעם. כולנו בכינו איתו והסברנו לו שהוא תמיד יכול לחזור וישמרו לו מקום. אבל הכל כאן מאוד מורכב".
קבלת שבת בקיבות גבעת חיים צילום: ללא
קבלת שבת בקיבות גבעת חיים צילום: ללא
באופן אירוני, שגית מסכמת את הראיון דווקא בתודה: "אני רק יכולה להגיד שמבחינתי העיסוק האינסופי בזה גרם לי לנשום בתקופה הזאת. איבדנו אנשים טובים, גם בקיבוץ וגם אנשים שאני אישית מכירה, אבל לא נתתי לעצמי לשקוע באבל ובכאב, אני מסתכלת על כל הסיפור הזה כנתינה הדדית. הם עזרו לי להתגבר".