שלושה חודשים אחרי שמחת תורה, חיים ילין חזר לביתו בבארי. "הלילה הצלחתי לישון" הוא אומר. כשהוא מסתובב ברחובות הקיבוץ, העבר והעתיד נאבקים זה בזה, הוא משתף, "מצד אחד כיף להיות בבארי. אני מאוד מתגעגע. זה המקום בו גדלתי - המדרכות, הדשא, הבית, השורשים והערכים. מצד שני הבתים השרופים מזכירים לי את החברים והנרצחים".
פרויקט מיוחד: 100 ימים למלחמה >> כל הכתבות
ילין, תושב קיבוץ בארי ולשעבר ראש מועצת אשכול וחבר כנסת, חי בשבועות האחרונים על הקו. מספר ימים בשבוע בתל אביב, עסוק בעשייה, ומספר ימים בבית האהוב בקיבוץ. בשיחה עם "חדשות כיפה", הוא מספר על החודשים האחרונים, על הרצון לחזור לבארי, ועל החלום שהעתיד בישראל יהיה טוב יותר. "מה שנותן את האנרגיה והכוח זה העתיד: לנסות לראות מעבר לשרפות, ולבתים ולנרצחים, למרות שהם תמיד יהיו איתנו".
מייחלים לשובם של החטופים בבארי צילום: Tomer Neuberg,Flash90
"אנחנו לא יודעים איך אפשר לחזור"
למרות שכ-100 יום חלפו מאז פרוץ המלחמה, החזרה הביתה נראית עוד רחוקה: "אנחנו לא יודעים איך אפשר לחזור", מודה ילין. "מתנהלת מלחמה. אנחנו ממוקמים בין סג'עייה לחאן יונס, חיילים נהרגים ונפצעים שם בשבילנו, עד שלא יסיימו את העבודה שם יהיה מאוד קשה למשפחות ולילדים לחזור".
"יש חוזה, שאומר שאנחנו כאזרחים צריכים ליישב את מדינת ישראל, ומדינת ישראל וכוחות הביטחון צריכים לשמור עלינו. החוזה הזה הופר, המדינה צריכה לשוב ולעמוד בו. אבל אנחנו רוצים לחזור הביתה. אני אומר את הדברים בצורה מאוד ברורה: לא יקרה עוד שביעי באוקטובר".
"בנוסף, לא כולם מבינים שיש הבדל בין ביטחון לבין תחושת ביטחון. יכול להיות שאין מחבלים בעזה, אבל לתושבים אין את תחושת הביטחון שהם יכולים לחזור. קשה מאוד לשקם את הדבר הזה, זה תהליך ארוך של המשפחה, הקהילה המועצה ובסוף כל מדינת ישראל".
ההרס בבארי, צילום: Edi Israel/Flash90
"אולי זה שלמעלה הכין אותי"
כיצד משקמים אנשים וקהילות, שחוו טראומה קשה כל כך?
"קודם כל, מאוד קשה להיות במלון, זה לא מקום שאפשר לטפל בו בטראומה", מזכיר ילין את התלישות של קהילת בארי, שחיה כבר שלושה חודשים בבתי מלון בים המלח ותל אביב. "צריך לשרוד קודם את המלון. אנחנו אנשים שרגילים לראות אופק, להיות מחוברים לאדמה. אנחנו לא רגילים לבטון וזו סיטואציה שהיא כמעט בלתי אפשרית למשפחות עם ילדים". יחד עם זאת, הוא אומר כי כמובן מי שמעוניין מטופל באופן סדיר גם במלון על ידי עו"סים ופסיכולוגים. "יש גם טיפול קהילתי: הרבה אספות ודיונים על העתיד, שמוציאות את האנשים ממקום של מצוקה".
ילין חושף שההתמודדות האישית שלו עם הטראומה עוברת דרך אמונה חזקה: "באופן אישי, הקטע הרוחני מדבר אליי הרבה יותר מלכל אחד אחר", הוא מפתיע ואומר. "הייתה לי בעבר תאונה בעקבותיה חוויתי מוות, ריחפתי באוויר וראיתי אור. הייתה לי הארה מאוד גדולה. בשביעי לאוקטובר כשיצאתי מהממ"ד ראיתי את אותו אור שראיתי בתאונה. אולי זה שלמעלה הכין אותי. אני מאוד מאמין, למרות שיש מי שקורה לי 'חילוני'".
מה השתנה בך מאז השבעה באוקטובר?
"אני חשבתי שיהיו עוד סבבים, אבל לא האמנתי שזה מה שיקרה", אמר ילין. כבר מתוך הממ"ד הוא כתב לחבריו: "בארי לא תחזור להיות בארי, כפר עזה היא לא כפר עזה ונחל עוז לא נחל עוז. מההתחלה הבנתי שהבנתי שאף אחד לא יחזור להיות מה שהיה, גם כל מדינת ישראל".
כשניסיתי לברר האם משהו בתפישת עולמו הפוליטית השתנה, הוא הסתייג, ונמנע לחלוטין מלהביע דעה קונקרטית על פעילות הממשלה. "דעותיי לא השתנו. אני הזרם של אחדות העבודה, שאומר שצריך לדבר על כל הסכם שאפשר - אבל לתת בראש כמה שאפשר. מה שכן, צריך להפסיק להשתמש בשפה של 'להחזיר לקדמותו' או 'להגיע להרתעה'. צריך למחוק את המילים האלה. לא צריך הרתעה או ממ"דים - כי לא יהיו מחבלים. השפה החדשה תביא לפוליטיקה את השינויים ההכרחיים".
אתה שוקל לחזור לעשייה פוליטית?
"הפוליטקאים מבולבלים" הוא אומר נחרצות. "אני לא במקום הזה עכשיו. באיזשהו שלב צריך להתפשר על הרבה דברים כדי שנהיה מאוחדים. המפלגות רוצות לפלג. בתיקון שיאחד את העם צריך לחשוב איך לשנות את הפוליטיקה כדי שתשרת את האחדות. מזרחים אשכנזים, שמאל וימין - אלו סטריאוטיפים שאם ימשיכו - לא תהיה מדינת ישראל". בשלושת החודשים שחלפו, האיש שבעבר היה פוליטיקאי ואיש ציבור, החליט להפוך לשגריר של אחדות: "חיזוק לכידות העם, זה מפעל החיים שלי עכשיו ולא מעניין אותי שום דבר אחר".
חיים ילין, בהפגנה לשחרור החטופים צילום: Miriam Alster,Flash90
"העם צריך ללכת יחד לכותל, לאחר מכן ליד ושם ולבסוף להר הרצל"
גם כאשר אני שואלת את ילין לגבי העתיד של מדינת ישראל, הוא נמנע מלהתייחס לנושא הפלשתיני, ומתמקד אך ורק במרקם החברתי של עם ישראל: "התיקון שלנו ייראה כמו יציאת מצרים. כמו שמשה לקח את הגל הימני והגל שמאלי והעיף אותם לצדדים, ואז העביר את העם בים-סוף כקבוצה, אנחנו חייבים להזיז הצידה את הפלג הימני הקיצוני ואת הפלג השמאלי הקיצוני, וכל העם צריך ללכת יחד לכותל, לאחר מכן ליד ושם ולבסוף להר הרצל. כי הכותל זה השורשים, והרצל זה החזון. להיות מדינה מאוחדת שהיא אור לגויים".
"כשזה יקרה - אף אחד מהאויבים שלנו לא יעז לירות כדור, כי הפנימיות שלנו לא תאפשר להם. זה החלום. וזה יקרה, אני רואה איך האמון של העם חוזר בחזרה, אני רואה את התיקון שירפא אותנו כעם. אנחנו חשופים היום - כמו אנשים שקילפו אותנו, זה קשה אבל זה טוב", הוא מסכם.
מה משמח אותך בימים האלה?
"לבוא לבארי, לראות את החיטה צומחת. לראות את הצעירים בבארי, שיש דור המשך שהוא יותר טוב מאיתנו. לפעמים גם ללכת עם חברים לשתות כוס בירה. אבל כשאני בקבוצה תמיד יש שם גם קצת עצב, כי חסר לי אותו חבר שנרצח, שבעבר היה שותה יחד איתנו".
פרויקט מיוחד: 100 ימים למלחמה >> כל הכתבות