איריס חיים מדברת: "אני לא רוצה למות עם יותם בעזה"

איריס חיים נכנסה ללב של כל אחד בישראל, לאחר התקרית בה נהרג בנה יותם יחד עם עוד שניים שהצליחו לברוח משבי חמאס מירי כוחותינו. "ברור לי שיש משמעות למוות של יותם, אחרת הוא יכול היה למות ב־7 באוקטובר" כך אמרה איריס חיים בראיון ל"מעריב". "אני רואה את זה כסיפור שלא קרה סתם. הוא לא נשאר 65 ימים בשבי ושרד עוד חמישה ימים בבריחה - הוא נתן לכל עם ישראל להכיר אותו".

"אני נשארת בנקודה של הניצחון, לא בפספוס"

היא מספרת כי היא בוחרת לראות את הבריחה כסיפור ניצחון ולא להפך: "המציאות היא שיותם נורה על ידי חיילי צה"ל, ויכול להיות שאפשר היה למנוע את זה", אומרת איריס, "אבל עם המציאות הזאת יהיה לי מאוד קשה לחיות, ואני לא רוצה למות עם יותם בעזה, לכן אני מתמקדת בגבורה של יותם".

סאמר אל-טלאלקה, יותם חיים ואלון שמריז, צילום: מטה המשפחות

"אני קוראת לזה ‘יום השחרור'. הם הסתובבו חופשיים במשך חמישה ימים וניסו להגיע לכוחותינו, והם הגיעו. הם הגיעו עד הארץ המובטחת, אבל לא הצליחו להיכנס אליה. גם זה לא קורה סתם. ההצלחה של יותם הייתה שהוא בכלל שרד את זה. יכול להיות שאם יותם היה חוזר חי, זה היה מאוד קשה עבורו, ולכן אני נשארת בנקודה של הניצחון, לא בפספוס. לכן אני לא מתעסקת ב'אם', או בתחושה שנכשלנו או הופקרנו. אני כל הזמן בבחירה, גם יותם עשה בחירה. הבחירות האלה ליוו אותנו במשך 70 ימים".

היום בו קיבלה את הבשורה

"זה היה יום שישי רגיל" מספרת איריס בראיון על היום שבו שמעה את הבשורה הקשה, "התראיינתי בערוץ 14 בבוקר, במלוא המרץ. הלכתי לישון בצהריים. בחמש הייתה אזעקה פה, באזור ירושלים, ובשש הייתי צריכה להיות באולפן של עודד בן עמי. כבר נכנסתי לערוץ, התאפרתי וחיכיתי. אבל אז קיבלתי טלפון מקצינת הקשר, שאמרה לי לחזור הביתה".

"הגעתי הביתה" היא תיארה, "הורדתי את האיפור, זרקתי את הפח וראיתי שנכנסת קצינה. היא לא הייתה הקצינה שמלווה אותנו, אלא מישהי בכירה יותר. חשבתי שאם נשלחה קצינה אחרת, כנראה שיש פה סיפור. ואז ראיתי את הקצינה שמלווה אותנו בוכה, ונכנסה לפה שיירה שלמה. רופאה, עובדת סוציאלית, שוטרת, רק נשים. והן בוכות כולן, אומרות לי ‘יותם נהרג מאש כוחותינו'".

היא מספרת שאפילו באבל היא מצאה תקווה: "זה היה הכי שחור שיכול להיות. אבל אז, תוך כדי השחור הזה, לוחשת לי הקצינה באוזן שאם אני רוצה, אפשר לקצור ליותם זרע. אמרתי לה ‘ברור'. תוך דקות התארגנה אופרציה שלמה, וזה נעשה. זה היה מרגש, זה נתן לי את האור לדעת שזה לא הסוף, שאין סוף טוטאלי. הטוטאליות הזאת נורא קשה, היא חסרת אונים. אבל הנה, בתוך כל החושך, תמיד אפשר למצוא משהו".

"אני בוחרת לא להיות קורבן של הסיפור הזה"

איריס ממשיכה ומתארת, "הגעגוע מאוד קשה, הוא נוראי, אבל יותם בעיניי בחר למות בדרך שמעצימה אותו. אני גם יודעת שיותם לא סובל עכשיו. החיים שלו לא היו רצופים בהצלחות, היה לו קושי מאוד גדול בעולם הזה, הוא נאבק המון, לכן, כשאני מדברת על לראות את הטוב, על זה אני מדברת, אני מוציאה מזה משהו טוב. אני בוחרת לא להיות קורבן של הסיפור הזה, אלא להיאחז דווקא בכוח ובגבורה של יותם, ואת החלק האחרון, של הירי המיותר שהיה, אני רוצה למחוק".

"בבקרים אני בצער. בבקרים אני בוכה", היא מסכמת. "בשבעה אמרו כל כך הרבה פעמים 'שלא תדעו עוד צער'. באיזשהו שלב עצרתי אדם דתי, ושאלתי אותו על הביטוי הזה, הרי תמיד יהיה עוד צער. אז הוא ענה שזה לא הצער האובייקטיבי, זה מה שאת עושה עם הצער. וזה התאים לי".