השבת של השבעה באוקטובר היא לא עוד אירוע מטלטל שיחלוף, אלא אבן דרך עצומה בחייו של הציבור הישראלי. גם אחרי כמעט שלושה חודשים קשה לעכל את מימדי האסון - את כמות הנרצחים והחטופים, את סדר הגודל של המלחמה, את המחדל שטרם התבהר. העובדה שהאירועים האלו התרחשו כולם בחג גרמה לציבור הדתי לחוות את השבעה באוקטובר בצורה אחרת מכולם: אלו שחיללו שבת בפעם הראשונה בחייהם ואחרים שידעו מה קורה רק במוצאי השבת. ובין כל אלו, העיתונאים הדתיים שרגילים למצוא עצמם במרכז האירוע, מצאו עצמם הפעם מחוץ לעניינים. שוחחנו עם חמישה עיתונאים דתיים, כולם חיים ונושמים חדשות, ושמענו מהם על השבת שאחריה כלום לא חזר להיות אותו הדבר.
קלמן ליבסקינד: "השבת זורמת בדמי יותר מהתקשורת"
כשהצגתי בפני קלמן ליבסקינד את הביטוי "מי שתקשורת זורמת בדמו", הוא השיב במשפט שנגע לליבי: "אני רוצה להאמין שהשבת זורמת בדמי יותר מהתקשורת". ליבסקינד, מגיש תכניות אקטואליה יומיות בכאן רשת ב' ובערוץ כאן 11, נמצא בעולם התקשורת כבר כמעט 30 שנה. בשבת השחורה הוא מצא עצמו, כנראה לראשונה בחייו, כמעט מנותק מהאירוע. "קמנו בשש וחצי מאזעקות של יישובים סמוכים", סיפר לי ליבסקינד, תושב נחושה, "אחר כך כבר לא חזרנו למיטות".
על אף שהבין שמדובר באירוע חריג, הרי באזור ירושלים כמעט ואין אזעקות, בשעה רבע לשמונה יצא ליבסקינד להתפלל. "כשהגעתי לבית הכנסת עמדו בחוץ כמה חבר'ה וסיפרו מה קורה. אחד מהם כבר ראה את הסרטון של הטנדר בשדרות". ביישוב שבו מתגורר ליבסקינד יש לא מעט אנשי ביטחון או קצינים בכירים שנמצאים עם הטלפון גם בשגרה, והם עדכנו את המתפללים בפרטים שידעו. די מהר הוחלט לקצר את התפילה ולהמשיך אותה מאוחר יותר ברחוב. אריאל כהנא, הכתב המדיני של "ישראל היום" ופאנליסט ערוץ 14, לא רק הלך להתפלל שחרית בבית הכנסת, אלא גם היה החזן. חבר אחד הגיע לעדכן שקורה משהו גדול בדרום. הדיווח כבר בשמונה בבוקר היה על 50 הרוגים. "היו אזעקות ובומים, אז התחלנו להאיץ את התפילה".
נורית יוחנן: "אמרתי לעצמי שבטח אנשים לא התעמקו וזה שמועות שמסתובבות"
לעומתם, עופר חדד, מגיש המהדורה המוקדמת של חדשות 12, לא ידע שמשהו קורה עד השעה תשע בבוקר. בבוקר שמחת תורה החליט להתפלל במניין ותיקין במעלה מכמש וכשהכל התחיל הוא כבר היה בבית הכנסת. "כשאחיין שלי נכנס עם תיאורים על אלפי טילים, מאות מחבלים שחדרו לישראל ועשרות שנחטפו, עוד חשבנו שמישהו הפיץ שמועה ממש פרועה", סיפר חדד בכנות, "אבל מהר מאוד הבנו מאנשי ביטחון ביישוב שהשמועות כנראה נכונות. בדיעבד, אפילו השמועות שנראו מוגזמות התגלו כקטנות לעומת מימדי הזוועה שהתגלתה".
גם לנורית יוחנן, כתבת לענייני פלסטינים בתאגיד השידור כאן, השמועות היו נראות מופרכות. בין השעה תשע לעשר היא עוד יצאה לבית הכנסת עם בעלה ושתי בנותיה, כשבדרך תפסה אותם אזעקה. במקלט שאליו נכנסו הם שמעו על דיווחים של חדירת מחבלים לשדרות. "אמרתי לעצמי שבטח אנשים לא התעמקו וזה שמועות שמסתובבות", הודתה יוחנן, "אמרו 40 הרוגים, אמרתי - מה? זה לא הגיוני". רק שבוע קודם לכן יוחנן עמדה במעבר ארז וראיינה פועלים פלסטינים ששוחררו במסגרת הסכם הפסקת אש, והדיווחים ששמעה מאחרים היו נשמעים לה מופרכים.
אבישי גרינצייג: "לא הייתה התלבטות אם להדליק את הטלפון, היה ברור שזה פיקוח נפש"
אחת הדילמות הגדולות שתפסה כל עיתונאי דתי הייתה האם להדליק את הטלפון בשבת. עבור אבישי גרינצייג, כתב לענייני משפט בכאן חדשות, זו לא הייתה דילמה רצינית. גרינצייג, המתגורר במושב "שבי דרום" הממוקם כ-10 קילומטרים מהגדר, הבין מוקדם מאוד שמדובר באירוע חמור. בבית הכנסת הורו לו לחזור הביתה ולהסתגר בביתו, ומיד כשחזר נעל את הבית, סגר את התריסים והדליק את הטלפון. "לא הייתה התלבטות, היה ברור שזה פיקוח נפש", הסביר גרינצייג. כשהילדים שאלו למה אבא מדליק טלפון בשבת וסוגר תריסים חשמליים, השתדלו ההורים להרגיע את המצב ולהסביר שמדובר באמצעי זהירות בלבד.
יוחנן, הקולגה מאותו הערוץ, חשבה אחרת לגמרי. "אני לא תופסת את העבודה שלי ככזו שדורשת חילול שבת", קבעה, "אני יודעת שהמון עיתונאים עשו עבודה מצילת חיים בשבעה באוקטובר אבל אני לא חשבתי שאני יכולה לעזור". גם בדיעבד, היא לא מתחרטת. להפך. "למצב הנפשי שלי זה היה טוב", הודתה, "הרבה תוכן גרפי שרץ בשעות הראשונות נחסך ממני".
עופר חדד: "עבור אדם שמרכז חייו הוא לדעת וליידע, זו הייתה תחושה של חוסר אונים"
גם חדד החליט, כמעט מבלי להתלבט, לא לחלל את השבת. "הבנתי פחות או יותר את התמונה, וידעתי שאם תהיה התרחשות שנוגעת ליישוב יש סביבי מספיק אנשים שמחוברים לכל מוקד אפשרי, כך שלא היה לי ממש נימוק אמיתי לפיקוח נפש". למרות זאת, הוא הבהיר: "זה לא אומר שלא הייתי בטירוף עד צאת שבת, אבל מהרגע שהחלטתי - נגמר. עבור אדם שמרכז חייו הוא לדעת וליידע, זו הייתה תחושה של חוסר אונים, אבל מעבר לכך התפוצצתי מדאגה". ליבסקינד אמנם נגע בטלפון פעמיים, אך שתיהן לא בהקשר עיתונאי. פעם אחת הוריד את האפליקציה של פיקוד העורף, ובפעם השנייה התחבר לקבוצת וואטסאפ של עדכונים במושב.
אריאל כהנא: "החלטתי לכתוב את דעתי לצורך פיקוח נפש. אם זה מוצדק או לא - יגידו לי בבית דין של מעלה"
מבין כולם, כהנא היה היחיד שבחר לצייץ בטוויטר במהלך השבת. "הדלקתי את הטלפון בגלל התפקיד שלי במערך הצח"י של היישוב, אבל ברגע שאני בפנים אני בפנים, נכנסתי למוד מלחמה", הסביר. כשראה הודעה רשמית שיצאה מטעם לשכת ראש הממשלה, בה נכתב כי היעד הנוכחי הוא "לגבות מחיר עצום מהאויב", הרגיש שהוא חייב להגיב לאירוע בזמן אמת.
"פיקוח נפש דוחה שבת", כתב בציוץ שפרסם, "גביית המחיר הכבד נעשתה פעמים רבות והביאה אותנו עד הלום. לכן, מה שנדרש הוא להוריד את האויב על הברכיים עד שיתחנן להפסקת אש. ככה מנצחים מלחמה וככה, פעם אחת ולתמיד מכריעים את חמאס". כהנא לא מתחרט על הציוץ בשבת: "החלטתי שאני כותב את דעתי לצורך פיקוח נפש של עם ישראל. אם זה היה מוצדק או לא - כשאני אעמוד בבית דין של מעלה יגידו לי. אבל אני שלם עם ההחלטה שעשיתי".
לא עיתונאים, רק צופים מהצד
כל אחד מהם הבין את מימדי האירוע בשלב אחר: ליבסקינד שמע מהשכנים ומחיילים, גרינצייג וכהנא התעדכנו בטלפון, חדד חזר לבית הכנסת כדי לשמוע מידע והיו גם מי שהגיעו לעדכן אותו באופן אישי ("מחווה של רצון טוב לשמור על השפיות של עיתונאי בלי נייד"). יוחנן אמנם ראתה "תמונות של מלחמת יום הכיפורים, אנשים עם מדים נפרדים", אך רק כשחברים עם טלפון הגיעו לבקר אחר הצהריים היא נחשפה להיקף העצום, ונכנסה להלם מוחלט.
רובם המוחלט לא חוו את השבת כעיתונאים, אלא כאנשים רגילים ומודאגים. אף אחד מהם לא הגיע לסקר בזירת האירוע ואת הדיווחים הראשונים הם קראו כמו כולם בפושים שנשלחו במהלך השבת. "הייתי צופה מהצד, לא עיתונאית", שיתפה יוחנן, וגם ליבסקינד הזדהה: "אנשים בבית כנסת ניגשו אליי ושאלו מה אני יודע. אמרתי להם שאני אולי עיתונאי, אבל שומר שבת כמוהם". בין אלו שבחרו לחלל את השבת ואחרים שהתעקשו לשמרה, עבור עיתונאים שרגילים לשחות במידע, הייתה זו שבת שאף אחד מהם לא ישכח. ממש כמו מדינת ישראל כולה.