אופיר, בחור בן 23 הגיע אלי לקליניקה, מכונס, קפוא, וחסר ביטחון. הוא שיתף אותי שבכל מקום שהוא נמצא הוא נכנס ללחץ. בבתי כנסת, בישיבה בה הוא לומד, ברחוב, בחנויות ואפילו בכינוסים משפחתיים מורחבים. כשזה קורה הוא משתתק, קופא במקומו ומנסה להיעלם. הוא לא עלה לתורה כבר 5 שנים ומתפלל תמיד במבואה שמחוץ לבית הכנסת. בחתונות של חברים ובשאר שמחות ואירועים הוא בורח לשירותים ומחכה לסוף.
-
עוד באותו נושאכנס כיפה: האומץ לדבר על זה - מתמודדי נפש בחברה הדתית
08/01/23 08:06
שאלתי אותו מה הסיבה ללחץ, והוא השיב, "כל הזמן אנשים מסתכלים עלי!". כששאלתי מדוע, הוא ענה, "הם חושבים שאני דפוק". שאלתי את אופיר: "ומה אתה חושב על עצמך?". אופיר הביט בי במבט מתאמץ. "לא יודע...". "בוא נבדוק!", הצעתי. ביקשתי מאופיר לעצום את עיניו ולומר לי מיידית את הדבר הראשון שעולה לו בראש.
כבחור חרדי ספרדי שגדל במוסדות החרדיים הליטאיים, התחושה "אני דפוק" ליוותה אותו מכיתה ג'
בכל פעם התחלתי את המשפט "אופיר הוא..." וביקשתי ממנו להשלים את ההמשך. בכל אחת מהפעמים הוא השיב לי: "דפוק", "טיפש", "חלש", "לא שווה", וכך המשכנו במשך 20-30 פעמים, כאשר אני שואל והוא משיב. המסקנה היתה ברורה. אופיר סבל מחרדה חברתית ברמה בינונית. חרדה חברתית היא מהחרדות השכיחות יותר, ששכיחותה נעה בין 2%-7% מהאוכלוסייה. לחץ בסביבות חברתיות מסוימות ומחשבות טורדניות אודות שיפוטיות של הסביבה הם מתסמיניה המובהקים.
אופיר חווה מספר אירועים בחייו שכל אחד מהם בפני עצמו יכול היה להנחיל במוחו את האמונה המגבילה: "אני דפוק". בנוסף לכך, אופיר חווה טראומה מתמשכת בעל כורחו. כבחור חרדי ממוצא ספרדי שגדל במוסדות החרדיים הליטאיים, התחושה "אני דפוק" ליוותה אותו מכיתה ג' ועד היותו תלמיד בישיבה גדולה ליטאית. על אף שתמיד הצליח בלימודיו ושמוריו העריכו אותו מאוד ועל אף שהוא התקבל לאחת מהישיבות הבכירות ביותר בירושלים, הוא תמיד הרגיש לא מספיק שווה ביחס לאחרים.
צילום: Chaim Goldberg/Flash90
"זה לא 'הם' אלו שחושבים שאתה 'דפוק', זה אתה"
"אז בעצם לא 'הם' אלו שחושבים שאתה 'דפוק', זה אתה שחושב כך. למה אתה מאשים אותם?", פניתי אליו. אופיר פתח את עיניו, והביט כשצחקוק קל מתפשט על שפתיו. "באמת למה?", שאל, "זה רק אני? אני די בטוח שכולם חושבים כך".
"תראה", השבתי, "כפי שראינו כעת, אתה חושב על עצמך שאתה דפוק, אבל מה לעשות, זה לא יפה לחשוב ככה על עצמך, אז אתה בוחר להאשים בכך 'אותם'". אופיר הסתכל בהבנה. המשכתי, "מי יכול לחיות עם עצמו כשהוא מבין שהוא מתנהג כל כך לא יפה לעצמו? כשהוא חושב על עצמו כאלו דברים נוראיים? אז כדי להקל על עצמך, אתה מפנה את האשמה לזולת, וטוען 'אני בסדר גמור, אלו הם שחושבים שאני דפוק, זה לא אני'".
תלוי רק בך
"אז מה עושים?", שאל. השבתי לו, "ראשית, הדבר החשוב ביותר הוא להפנים את מה ששוחחנו עליו כעת. בכל מקום שאתה מרגיש שבוחנים או שופטים אותך, ראה זאת כספק ולא כעובדה. לאחר מכן, שאל את עצמך: 'אולי זה אני שכך חושב על עצמי?' זו ודאי עובדה. ואם אתה הוא זה ששופט את עצמך, הרי זה מאוד פשוט כי זה תלוי רק בך. שאל את עצמך: אני באמת דפוק? ודאי שהתשובה לכך תהיה שלילית. הרי אתה חכם, מוצלח, ויש בך המון מעלות ודברים טובים. היזכר במקרים בהם הרגשת שווה באמת ושאב משם כוחות".
אופיר למד כלים באמצעותם שאב כוחות ממקומות חיוביים בחייו. אופיר עשה תהליך טיפולי מדהים. הוא למד לשאוב כוחות מרגעים מחזקים בחייו, למד להרגיש טוב ולא שיפוטי כלפי עצמו ולהתמודד עם המחשבות הטורדניות שתקפו אותו. כיום אופיר הוא אדם שמח במיוחד, משוחרר ונינוח, נשוי באושר עם אהבה גדולה ומצליח להגשים את שאיפותיו. החרדה החברתית כבר מזמן אינה חלק מחייו והוא חי את חייו בדיוק כפי שחלם.
כותב המאמר הוא פסיכותרפיסט הוליסטי, המתמחה בטיפול בחרדות, דיכאון, טראומה, התמכרויות ועוד.