דבורה ויינשטיין ניצלה מזוועות השואה כשברחה מביתה הבוער במסע הישרדות שנמשך שנים ובמהלכו ראתה את אחותה הגדולה ריבה ואחיה הקטן ביומן מתים לנגד עיניה. היא סבלה שנים בגטו פופוביץ והתאחדה עם אביה יהודה שצלח קרבות מול הנאצים כחייל בצבא האדום. היום הוצבה לראשונה בכנסת הולוגרמה עם דמותה של דבורה כחלק מיוזמת "זיכרון בסלון" וזאת תספר באמצעות הפיתוח הטכנולוגי לבאי המשכן על מסע ההישרדות שלא סופר במשך עשרות שנים.
המיצג בכנסת
דבורה נולדה בעיירה חוטין שבאוקראינה. אמה חנה הייתה תופרת, ואביה יהודה נהג בכרכרה. היו לה גם אחות גדולה ואח קטן, סבא וסבתא. משפחתה לא הייתה אמידה, אבל מאוד מלוכדת. "בעיירה חיו בין 6,000 ל-7,000 יהודים, היתה בה גימנסיה עברית, ישיבה ובית חולים יהודי שעליו אמרו שאפילו הצאר הגיע אליו", סיפרה ויינשטיין, "אני זוכרת ילדות מאושרת – את ימי שישי עם ריח החלות ואת סבא מעביר את ליל הסדר".
בקיץ 1941 נכבש האזור על ידי הגרמנים והרומנים בני בריתם. "לילה אחד שמענו צעקות: 'יהודים, העיירה בוערת'. מכיוון שגגות הבתים היו עשויים קש וטיט, האש התפשטה במהירות. סבתא זרקה עליי שמיכה, ומיד כולנו ברחנו, אבל אמא חזרה לבית הבוער והוציאה את הראש של מכונת התפירה שלה. היא ידעה שזה יציל את חיינו. כמה ימים קודם לכן גייסו לצבא האדום את כל הגברים, כולל אבי. מנהיגי הקהילה נרצחו. בלילה של השריפה גירשו אותנו אל בניין הגימנסיה, ואחרי כמה שעות הגיעה הוראה להתחיל לצעוד. התחלנו ללכת - זקנים, חולים, אמהות עם תינוקות על הגב וגם אנחנו עם אמי ומכונת התפירה. בכל עיירה שאליה הגענו, צירפו אלינו את היהודים המקומיים, וכך השיירה גדלה, וגם קטנה, כי רבים מתו מיריות, מחולי, מתשישות או מרעב. בכפרים היינו נותנים למקומיים דברים שהיו לנו תמורת אוכל, עד שכבר לא נשאר לנו מה להוריד מהגוף. יום אחד הייתי כל כך רעבה, שהעזתי ללכת בעצמי ולבקש לחם. מכיוון שהייתי בלונדינית ונראיתי כמו אוקראינית, נתנו לי אוכל, וכך הפכתי למפרנסת של המשפחה".
-
עוד באותו נושאיהורם גאון ביקש סליחה: "אלוהים איזה עוול עוללנו להם"
15/04/23 21:53
במהלך מסע הישרדותה נאלצו היא ובני משפחתה לחצות נהר במה שהיא תזכור לעד כ"לילה של סיוטים: הנהר היה רחב, נראה כמו אוקיינוס ולקח איתו גופות בלי סוף - ואני זוכרת את הצעקות של האמהות מכל עבר. אחרי שעברנו לצד השני, הלכנו בשלג שהגיע לנו למותניים עד שהגענו לתחנת רכבת נטושה. באזור הזה לא הייתה אפשרות להשיג אוכל, ואנשים מתו סביבי לילה אחרי לילה. אחי ביומן היה בן שנתיים וחצי, והוא מת ראשון. אחריו מתו סבא וסבתא. אמא שמה אותם בעגלה בלי להגיד מילה".
במהלך השואה כשדבורה בת חמש וחצי הגיעה יחד עם משפחתה בשיירת יהודים לגטו פופוביץ. "אמא מצאה פרצה בגדר של הגטו שדרכה אפשר היה לברוח, והייתה יוצאת לחפש עבודה כתופרת. אותי היא השאירה לשמור על אחותי ריבה. ריבה הייתה כמו פסל – לא זזה ולא מדברת. היו לי כמה חתיכות בד ששימשו לה כחיתול, ואני הייתי מחליפה ומכבסת אותן בשלג ומחממת בידיים כדי שיפשירו. באחד הימים התעוררה דבורה ומצאה את אחותה קפואה ללא רוח חיים – מראה טראומתי אותו היא לא מצליחה לשכוח עד היום".
דבורה מימין ואחותה הגדולה ריבה משמאל צילום: באדיבות המצולמת
כשנכנסו הפרטיזנים לגטו, הייתה דבורה כבר בת תשע. היא ואמה צררו את רכושן בשמיכה והחלו במסע רגלי ארוך שהתחנה הסופית שלו הייתה ארץ ישראל. "אחותה של אמי עלתה לארץ ב-1935", סיפרה וינשטיין, "וכל השנים, כשהיה לנו קשה וקר, אמא הייתה לוחשת לי באוזן: 'את חיה כי את נוסעת לדודה שלך שמחכה לך בארץ ישראל'. זה החזיק אותי. ידעתי גם שאם אמא תפסיד גם אותי, היא לא תשרוד".
מבחינתה, השואה לא הסתיימה עם תום המלחמה. באותה תקופה נדדו היא ואמה ברחבי אירופה, התאחדו עם האב שנפצע בקרב על סטאלינגרד וניסו לעלות ארצה, ללא הצלחה. נציגים של תנועות ומוסדות מהארץ הגיעו לאירופה כדי להעלות ילדים יהודים, אבל אי-הסדר ששלט בכל מקום הקשו על המבצע, והעלייה של הילדה דבורה והוריה נדחתה שוב ושוב. כשנתיים לאחר תום המלחמה הגיעה וינשטיין להולנד יחד עם עוד כ-500 ילדים, ושם החלה ההתארגנות שלה לקראת העלייה. "כשהגענו להולנד", סיפרה לא אחת, "המטפלות המקומיות רחצו אותנו, הלבישו אותנו ונשאו אותנו על הידיים למיטות לבנות. בבוקר חיכו לנו שתי פרוסות לחם ענקיות. בהולנד חגגנו את כ"ט בנובמבר ומאותו רגע חיכינו לסרטיפיקטים. בסוכות 1948 הגענו לארץ".
אמיר אוחנה צילום: אבי אוחיון, לע"מ
יושב-ראש הכנסת ח"כ אמיר אוחנה מסר: "לצערנו אנו נמצאים בצומת היסטורי מאתגר שבקצהו בעוד מספר שנים לא רבות, לא ישארו עוד שורדי שואה בחיים. יוזמות טכנולוגיות וחדשניות כמו זו שתוצב השבוע בכנסת הן לא רק דרך לקיים את הציווי המוסרי לזכור ולעולם לא לשכוח, אלא גם דרך להפיח חיים באמצעות הדמייה של נוכחותם הפיזית של השורדים, שתאפשר לשמר את האופן הייחודי והאישי בו כל אחת ואחד מהם מספרים את סיפורם"